השוטטות והכרת העיר דרך הליכה ברחובותיה היא פעולה אוטומטית המתרחשת כמעט מעצמה ביומיום של חיי. כשהתחלתי לשוטט, הייתי יוצא אל העיר במכוון, עם מטרה זו לנגד עיניי. אך עם הזמן השיטוט הפך ריטואל המתקיים במעבר בין מחויבויות היומיום. בין אם מדובר בירושלים, העיר שבה אני חי, או עיר אחרת שאני מוצא עצמי חולף דרכה או נוסע במיוחד בכדי לשהות בה. תמיד אעדיף להעביר את הזמן בהליכה ברחובות, גם אם מדובר ברחובות שהילכתי בהם אלפי פעמים וההיגיון טוען שאין בהם מן החדש, המבט תמיד מוצא עניין.
התשוקה לשוטטות החלה בתחילת שנות השמונים, כשהייתי ילד בן שש או שבע. אבי החל אז לקחת אותי מדי פעם למסעות בין חנויות לספרים משומשים בדרום תל אביב. אני זוכר את ההתרגשות שהחלה ברגע שבו בנייני העיר הראשונים נצפו על קו האופק והתקרבו יותר ויותר לעיניי הדבוקות לחלון האוטובוס המאובק. היינו יורדים בתחנה המרכזית הישנה והמתפוררת, הישר לתוך ההמולה, כמויות אנשים גדשו את הרחובות המטונפים, הרוכלים לצד הדוכנים מכרו בגדים זולים, מכשירי חשמל, פירות וירקות. מראות וריחות הפכו את העיר החדשה שהתחלתי להכיר לקסומה ומפתה. היינו עושים את דרכנו החוצה ומתחילים ללכת לאורכו של רחוב אלנבי. הרחוב היה מלוכלך מאד, הבניינים מכוסים פיח מכוניות ואוטובוסים, וקבצנים ישובים בפינות הרחוב על ארגזי קרטון ששוטחו וקיבצו נדבות. דלות ועוני נגלו באופן שלא הכרתי קודם לכן ואלה רק העצימו את קסמה של העיר החדשה. מידי פעם פתחנו דלת זכוכית מלוכלכת ועברנו באחת מהרחוב הרועש לשקט ששרר בחללים הקטנים עמוסי הספרים. וכך המשכנו ללכת מחנות לחנות עד לשעות אחר הצהרים המאוחרות בהן עלינו על האוטובוס חזרה לירושלים, ותל-אביב נעלמת מאחורינו בקו האופק.
מאז, השיטוט הפך למעין ריטואל שניתן לממשו במספר אופנים. לרוב אתעורר ואצא לדרך מוקדם, תמיד אבחר את הדרך הארוכה, זו המשלבת נסיעה והליכה, ובקטעי ההליכה לרוב אבחר את הרחובות הקטנים אותם אינני מכיר היטב; לפעמים אסע הישר ליעד ואסתובב ברחובות הסמוכים. בערים זרות וחדשות, תמיד אקום מוקדם ואצא לראות את העיר מתעוררת, אתהלך דרכה עד לשעות הלילה המאוחרות, כמה לראות ולגלות משהו החבוי ברחובות העיר. השיטוט עבורי היה והינו דרך להתנתק ולחשוב ודרך להכיר את עצמי דרך המקומות בהם אני עובר. וכשהתחלתי להתעניין בצילום, רחובות העיר הפכו לטריטוריה הטבעית להפניית המבט הצילומי.
*
עם הזמן נחשפתי לתקדימים ההגותיים שהרחיבו את האופן בו חשבתי על הליכותיי בעיר. המשוטט (flâneur) הופיע לראשונה בספרות במאה התשע עשרה ביצירה ״צייר החיים המודרניים״ (ספרית הפועלים, 2002 [1863]) שנכתבה על ידי שארל בודלר (Baudelaire). ביצירה, שירטט בודלר את המשוטט בדמותו של כמעין זן חדש של אינטלקטואל פריזאי, עירוני במובהק, אמיד, שזמנו לרשותו והווית השיטוט הרגלי בעיר וההשראה מההתבוננות בחיים מהצד מגדירה אותו. דמות אורבנית רומנטית שנולדה עם המודרניזציה. המשוטט הגיח שנית לעולם ב-״פרויקט הפסאז’ים״ של ולטר בנימין([Harvard University Press 2002 [1972]) כדמות הבוחנת את השפעות המודרניזציה והקפיטליזם כפי שבאו לידי ביטוי בפסאז’ים – אותם רצפי חנויות שבעליהם התאגדו יחד וקירו בזכוכית את תקרת הרחוב המשותפת, הופכים אותו לשטח מסחרי פתוח אך בו בעת מוגן ממזג האוויר השורר בחוץ. מודל אשר סימל את המודרנה ובישר את תחילתו של הקפיטליזם, לתפיסתו של בנימין. ברטרוספקטיבה, ניתן לראות את הפסאז’ים כאבטיפוס של הקניון המאפיין את חווית הקניה של תקופתנו. בנימין ראה את המשוטט כסממן למודרנה ואת בודלר כמעין אב רוחני המשקף ביצירתו את רוח התקופה. בכתיבתם, מיקמו בודלר ובנימין את המשוטט כדמות בלתי נפרדת מההוויה העירונית ומהשיח הפוליטי סביב רעיון ״העיר״. ביסוס מעמדו של בנימין כאחד ההוגים החשובים במאה העשרים ייצב את ה- flâneur כרעיון וכדמות הרלוונטיים לבחינת החיים העירוניים בתקופות מאוחרות יותר, אשר כוחות הגלובליזציה והפוסט קפיטליזם עיצבו את נראותם. כותבים רבים כתבו על העיר והמשוטט העירוני. ביניהם: צ'ארלס דיקנס (Charles Dickens); תומס דה-קווינסי (Thomas De Quincey); וירג'יניה וולף (Virginia Woolf); וולט ויטמן (Walt Whitman); פול אוסטר (Paul Auster); אליזבת הארדוויק (Elizabeth Hardwick). מישל דה סרטו (de Certeau) החזיר את השיטוט בעיר לדיון ההגותי בכך שהקדיש פרק שלם להליכה בעיר בספרו ״המצאת היומיום״ (2005 [1980]). דה סרטו מציין את נקודת המבט של הצופה כזו המגדירה את יחסי הכוח במרחב העירוני. המבט מלמעלה, זו המדמה את מבטו של האל רואה הכול, מזוהה עם המבט של מוקדי הכוח. השלטון שואף לראות ולדעת הכול על המתרחש בתחומי שיפוטו ובכך להפגין שליטה. מנגד, מבטו של ׳המשתמש׳ בעיר רואה כל פעם רק את המרחב בו הוא עובר, והוא עיוור לידיעת המכלול. ׳המשתמשים׳ כותבים בהליכתם את הטקסט הבלתי נראה של העיר אשר אינם מסוגלים לקרוא אותו. ובכל זאת, מאז ועד לאחרונה נדמה היה לי לפחות, שדמות המשוטט נותרה חבויה בין שורות של מאמרים אקדמיים במחלקות השונות לפילוסופיה וגיאוגרפיה, שהשפעתם לרוב לא צלחה את חומותיה של האקדמיה.
*
מעניין לראות שדמותו של המשוטט ורעיון השיטוט בעיר זכו להתעוררות ספרותית בשנים האחרונות. יתכן ומקור התעוררות זו בסופרת עטורת הפרסים רבקה סולניט (Rebecca Solnit). סולניט, המגדירה את עצמה כסופרת, היסטוריונית ואקטיביסטית, כתבה יותר מעשרים ספרים העוסקים במרחב, מקום, פמיניזם, פוליטיקה ואמנות. כתיבתה מיצבה אותה כאחד הקולות העכשוויים המעניינים העוסקים בפמיניזם ובתפיסה של המרחב. בספרה: “Wanderlust: A History of Walking”, שיצא לאור בשנת 2001, מיפתה סולניט את האפשרויות והסיבות להליכה והאופן בו ההליכה שימשה מרכיב חשוב בעיצוב התרבות שלנו כפי שאנו מכירים אותה כיום. בנוסף, תרמה סולניט לדיון בתפיסת המרחב והמשמעות המרובדת של חווית העיר בשלושת האטלסים שהוציאה בעשור האחרון על סן פרנסיסקו, ניו אורלינס וניו יורק. באטלסים אלה היא מרכזת מפות שצוירו על ידי אמנים, מסות שנכתבו בהשראת העיר ומפות המפלחות את המקום על פי הקהילה הגאה, ריכוזי פרפרים, מועדונים. יחדיו, אטלסים אלה מציירים תמונה מרובדת של כל אחת מהערים הללו בשונה מהאטלסים שאנו מכירים מבית הספר. למרות חשיבותה הרבה של סולניט בכתיבה העכשווית העוסקת בעירוניות ובתפיסה של המרחב האורבני, לא אעסוק הפעם בתרומתה. הטקסט יעסוק בשרטוט דמותו החדשה של המשוטט העירוני כפי שהיא מתוארת בשני ספרים ובמסה שהופיעו בעשור האחרון והפיחו חיים בדמות המשוטט ובפעולת השיטוט: (Open City’ (2011' של טאז׳ו קול ;(Flaneuse’ (2016' של לוריין אלקין (Lauren Elkin); ובמסה הקצרה (2016) "Black and Blue" של גארנט קדוגן (Garnette Cadogan), שיצא לאור בעברית תחת הכותרת ״הולך בעור שחור״ בספר ״לאהוב, לשוטט, להפליג״ (תשע נשמות, 2017). שני הספרים טרם תורגמו לעברית. למרות שמדובר בספרים מז'אנרים שונים החלטתי לבחון אותם יחדיו בגלל ששלושתם עוסקים בשיטוט בעיר.
*
‘Open City’ הוא רומן הפורס לפנינו את סיפורו של ג'וליוס, רופא צעיר המתמחה בפסיכיאטריה בבית חולים בניו-יורק, המוצא עצמו מהלך אחר שעות העבודה ברחובות ניו יורק בדרכו הביתה. במהלך שיטוטיו אנו מתוודעים לדמות ולהיסטוריה האישית שלה: הוא בן לאם מגרמניה ולאב מניגריה, אשר עזב את הבית בגיל צעיר ולמד בפנימיה צבאית, ובגיל שבע עשרה נסע להמשיך את לימודיו באמריקה, ונשאר בה; היחסים בין הוריו והאופן שבו הכתיבו את התרחקותו מהם ומאימו בפרט; הניתוק משאר בני המשפחה, בעיקר מצד אימו; ורצף זכרונות ילדות אישיים המבססים קווי מתאר לדמותו וחומר רקע היסטורי על ניגריה; המפגש עם נאג׳י (Nadège) שהפכה לבת זוגתו ופרידתם. כמו כן, חשיבותה של העיר ניו יורק בה הוא חי ותנועתו הרגלית דרכה מתוארת באופן מאד מפורט. זהו אופן הפורס לעינינו את המרחב האנושי המשתנה במעבר בין רחובות עיקריים לרחובות צדיים בין שכונותיה הידועות ומעמת אותנו עם הפוליטיקה העכשווית וכן ההיסטורית אשר נוכחים באופן ויזואלי במרחב העירוני. בהמשך הרומן, נוסע ג'וליוס לבריסל במטרה לחפש אחר סבתו, אך זמנו בעיר חולף במהירות בשיטוט ברחובותיה ובמפגשים אקראיים, והתוכנית המקורית מתמוססת מחוסר יכולתו לממשה. שיחה מקרית עם מהגר ממרוקו, שהגיע לבלגיה בכדי ללמוד באוניברסיטה ועובד כמוכר בחנות המספקת שירותי תקשורת ואינטרנט בה הוא משתמש, הופכת לאינטראקציה האנושית העיקרית שלו בבריסל. השיחות ביניהם נעות סביב תפיסת המערב, האחר ושייכות טריטוריאלית, דרך אבני דרך בפילוסופיה מערבית. הדיונים הללו שאינם דנים בג'וליוס באופן ישיר, מדגישים את חוסר השלמתו עם זרותו ותלישותו בעיר ניו יורק בה הוא חי, ביחס לאותו הסטודנט המרוקאי שנאלץ להפנים את ׳אחרותו׳, עד שנכנע ואימץ אותה והחל לפעול מתוכה. בניו יורק כמו בבריסל, העיר והאופן בו היא משקפת את רבדיה הפוליטים, בין אם בהקשר המקומי או בהקשר העולמי, משמשת כמרחב הופעה להכרת העצמי. ג'וליוס חוזר לניו יורק ולשגרה שבעבודתו בבית החולים ולהליכותיו בעיר. באחד הימים לאחר חזרתו לניו יורק פוגש ג'וליוס במכולת את מוג׳י קאסלי (Moji Kasali), אחותו של חבר נעורים מניגריה. היא מזהה אותו מיד ואפילו זוכרת את שמו, אבל הוא איננו מצליח לזכור עד שהיא מציינת שהיא אחותו של מי שהיה חברו הטוב לתקופה קצרה. ג'וליוס ומוג׳י הופכים לידידים והיא מזמינה אותו למסיבה שהיא עורכת עם בן זוגה. בסוף המסיבה כשהם נמצאים לבד על המרפסת מביטים יחד בזריחה היא מעמתת אותו עם כך שאנס אותה בשנות העשרה לחייהם במסיבה בביתם בניגריה. היא אומרת לו שברור לה שהוא יכחיש זאת ושיתכן וזחיחותו איפשרה לו לשכוח, אבל היא איננה יכולה להשתחרר ממה שעשה לה ומכך שאחיה ידע ולא עשה דבר למנוע זאת, ולכן החליטה לעמת אותו עם מי שהוא. ג'וליוס מוכה תדהמה יוצא מביתם והולך הביתה. הספר מסתיים בכך שגוליוס מוזמן בספונטניות להצטרף להפלגה לילית על יאכטה סביב פסל החירות ששימש כמגדלור וששנים רבות ציפורים רבות איבדו אוריאנטציה, התנגשו בו ומצאו את מותן.
השיטוט הפיזי דרך רחובות העיר משמש ליצירת מרחב תודעתי בו הגיבור מלבן בינו לבין עצמו את מחשבותיו והתלבטויותיו תוך כדי הליכה. מחשבות והתלבטויות אלו מקורן באישי אך הן נקשרות להוייה רחבה יותר. השיטוט והכרת העיר דרך הרגלים הם ניסיון של ג'וליוס להפוך לבן המקום ולהימנע מהניכור של העיר, ונדמה שההליכה משמשת גם כמפלט ממחשבותיו על עברו הרודף אותו וגורם לו לחוסר שקט. אך מצד שני ההליכה מאפשרת דווקא עיבוד ועיכול של מחשבות ורגשות. מדוע פעולת ההליכה מאפשרת לאדם להרהר? יתכן שמכיוון שהליכה היא פעולה שנעשית באופן אוטומטי ושאיננה מצריכה מחשבה היא מאפשרת למוח ללבן את הטורד אותו. כפי שהדברים אותם אנו מדחיקים היטב בתת מודע מופיעים בחלומותינו, יתכן והמוח האנושי זקוק להתנתק מפעילות חשיבתית בכדי להתמודד עם הדברים שבאמת דורשים פתרון. יהיו הסיבות אשר יהיו, ידוע שאנשים רבים טוענים שההליכה מאפשרת להם לחשוב בבהירות. בספר, על כל פנים, השיטוט במרחב העירוני משמש תפקיד כפול. ראשית כתפאורה אורבנית המאפשרת למשוטט להרהר תוך כדי הליכה באופן רפלקסיבי. שנית כמרחב פיזי בעל מאפיינים סוציו-פוליטיים משתנים, בעל עבר היסטורי, מרחב פיזי המדגיש את תלישותו של ג'וליוס. זו תלישות הנובעת מהיותו מהגר, מהיותו זר, מהיותו שחור, מהיותו רווק המתגורר בעיר המתיימרת להיות קוסמופוליטית.
מסלולי ההליכה מתוארים בפרטי פרטים, עד שנדמה שמספיק שהקורא ביקר פעמים מעטות בעיר בכדי שיוכל לשוות את המסלולים בהם ג'וליוס הולך לנגד עיניו. אך בספר אנו הולכים את המסלולים ספונים בעורו השחור של גוליוס המהגר הזר. אט אט אנו הופכים מודעים לאופן בו נוכחותו שהפכה להיות נוכחותנו נתפסת בשכונותיה השונים של העיר. בשכונות הלבנות הבורגניות ביחס לאלה העניות, השחורות והפורטוריקניות. הרחובות המטופחים ביחס למוזנחים והמלוכלכים והפארקים אשר משנים את חזותם הנעימה ביום למאיימת בלילה. מקומות המשקפים, באופן בו ג'וליוס מתנהל דרכם, רמות שונות של זרות, שייכות וביטחון. הדמויות בספר, בין אם אנו נפגשים בהן מספר פעמים לאורכו של הסיפור, כמו הפרופסור החולה מהאוניברסיטה אותו הוא מבקר מידי פעם או חברו הטוב היחיד, ובין אם מדובר במפגשים מקריים כמו עם האיש שעובד בסניף הדואר שמנסה להפתח בפניו ומספר לו שהוא משורר, או הקבצן השיכור השוכב מחוץ לדואר, מדגישים את בדידותו הנובעת מהיותו מהגר שחור וזר. שיאה של הבדידות מודגש כשהוא נופל קורבן לאלימות כשקבוצת נערים שחורים מכה ושודדת אותו. התוקפים, שעורם השחור גרם לו לחשוב אותם כחולקים חווית קיום דומה לשלו וכשווים לו באופן מסויים, מעידים באלימותם על האופן בו צבע העור הוא רק אופן אחד בו ניתן לשייך או לקטלג אותך. על אף עורו השחור, עובדת היותו ממעמד כלכלי גבוהה מהתוקפים, סימן אותו כשונה מהם, כזר, וכמטרה לגיטימית. תקיפתו מסמלת את שיא הניתוק שהגיבור חש מהעיר בה הוא חי. הרגע בה מוג׳י מעמתת אותו אם העובדה שבצעירותם אנס אותה במסיבה שנערכה בניגריה מציינת נקודת שבר המסמלת את שיא הניתוק מעברו. כעת, מנותק מההווה ומהעבר, הוא נותר צף מנותק מעצמו במרחב העירוני.
הכתיבה החופשית והאינטליגנטית מעבירה תחושה שהיא מבוססת על דמות אמיתית, מפתה את הקורא לתת את הדעת לסוגיות רחבות יותר המאפיינות את תקופתנו כגון: הגירה, מוצא אתני ושייכות השזורות בנרטיב האישי של הגיבור ומוצגות לנו דרך הפילטר של מחשבותיו, מצב רוחו המשתנה, ומפגשיו עם הסביבה.
טאז׳ו קול, הוא סופר ממוצא ניגרי המתגורר כיום בברוקלין. למרות שהספר נכתב כסיפורת, קשה שלא להרהר ביחס בין האישי לפיקטיבי ולשאול עד כמה כתיבתו מתבססת על חויותיו האישיות כגבר שחור, מהגר, המתגורר בניו יורק.
*
‘Flaneuse’ של לוריין אלקין היא מסה אישית בה מתארת אלקין את החוויות שצברה בזמן שחיה בפאריז, ניו יורק, טוקיו, ונציה ולונדון והאופן שבו הכירה אותן דרך השיטוט ברחובותיהן. הפרק הראשון בספר משמש כמבוא המבסס את דמותה של הסופרת והאופן בו התוודעה לשיטוט ובמקביל מספק סקירה קצרה אך מעמיקה של השיטוט, החל מהגדרתו המילונית ודרך הופעותיו הבולטות בפילוסופיה ובספרות. הפרקים הבאים עוסקים בערים השונות בהן חיה ושוטטה אלקין. הפרק העוסק בניו יורק מתאר את העיר כפי שהיא נתפסה על ידי הסופרת שגדלה בשנות השבעים בלונג איילנד, אחד מפרבריה היוקרתיים של ניו יורק וחדוות גילוי העיר ניו יורק בידי מי שגדלה בפרבר. היא מתארת את שיאו של תהליך הפירוור שהפך בשנות השבעים לייצוגו של החלום האמריקאי של המעמד הבינוני. הפרברים נבנו כפתרון בטוח לגידול הילדים הרחק מסכנות העיר הגדולה, בסביבה שקטה ואידילית, בבתים עם גינה ומכונית משפחתית גדולה בחניה. בפועל, המרחקים הגדולים המצריכים התניידות במכונית והעובדה שלא היו מדרכות הדגישה את האופן בו ההליכה נתפסה כפעילות זרה למרחבים הללו. זו סביבה בה הילדים לא יכלו ללכת ברגל לחבריהם והיו תלויים בהוריהם שיסיעו אותם ממקום למקום. העיר הגדולה, במקרה זה ניו יורק, הוצגה על ידי הוריה כמקום מסוכן בו צריכים להיות ערניים, אסור לייצר קשר עין עם זרים ויש צורך להיזהר במיוחד כשמבקרים בה. המפגש הבלתי מוגן הראשון שלה עם העיר התרחש כשהלכה ללמוד באוניברסיטה. שנים בהן הפכה מודעת לעיר, לספרות, לפוליטיקה, לתאוריות פמיניסטיות, ולאופן בו הן ארוגות האחד בתוך השני.
אלקין עוברת ללמוד בפאריז. היא מוקסמת מהעיר, הארכיטקטורה, חנויות הספרים הרבות, בתי הקפה, המייצגים את היפוכה המוחלט של לונג איילנד. בביקור בחנות ספרים המיתולוגית ״שייקספיר אנד קאמפני״ היא מתפתה לקנות ספר של ג׳ין ריס (Jean Rhys) בגלל צילום הדיוקן שעל הכריכה. זו החלטה המסמלת את הרגע בו הסופרת יוצאת למסע בו היא תגלה את העיר דרך יצירותיה של ריס. הרחובות, בתי הקפה והברים נטענים משמעות אישית והיסטורית שנגזרים מהאירועים אותם חוו גיבורות ספריה של ריס ומהאופן שבו הן התנהלו בעיר. אלקין שרק הגיעה לפאריז מתחילה להכיר אותה דרך עיניהן של הנשים החזקות עליהן היא קוראת ותנועתה דרך המרחב העירוני החדש לה, מהדהדת את תנועותיהן.
העיר הבאה שאלקין עוברת לגור בה היא לונדון, אותה היא לומדת דרך עיניה של וירג'יניה וולף (Virginia Woolf). היא מתחילה את שיטוטיה בבלומסברי (Bloomsbury), לונדון, האזור אליו עברה וולף לאחר מות אביה ואשר שימש לה מקור השראה עיקרי, בו כתבה את רוב ספריה וסביבו חיו חברי קבוצת בלומסברי. זו הייתה, כידוע, קבוצה של אינטלקטואלים בעלי נטיות אמנותיות שוולף היתה מהדמויות הבולטות בה. האזור ירד מגדולתו וכבר לא נחשב מכובד בזמן שוולף עברה להתגורר בו. ואלקין מחליטה שהיא רוצה לחוות את לונדון העכשווית כפי שוולף חוותה אותה בזמנה שלה והחלה מאתרת את כתובות הבתים בהם התגוררה ואת המסלולים בהם נהגה ללכת. היא יוצאת לשוטט באותם הרחובות שהיוו השראה לוולף, מאתרת את המקומות בהם ניצבו הבתים שבהם חיה, ומנסה לדמיין כיצד הם נראו בתחילת המאה העשרים ובתקופת ההפצצות במלחמת העולם השנייה. לונדון העכשווית נדחקת הצידה והקורא מוצא עצמו מתבונן באותה לונדון של תחילת –אמצע המאה העשרים, הלונדון של וולף.
הצגת המרחב העירוני פעם דרך עיניה של סופרת שיש לה קשר אישי או ספרותי למקום ושהשיטוט בעיר משמעותי ליצירתה; פעם דרך עיניה של גיבורה ספרותית; פעם בעזרת אמנית העוסקת במעקב כפרפורמנס אמנותי; ופעם באמצעות כוכבת סרט השוהה בעיר מסוימת – הופכת להיות המבנה הספרותי בו משתמשת אלקין. הדמויות שהיא בוחרת משקפות באופן מסוים, במצבן וביחסן לעיר, את יחסה ותחושותיה שלה. כך היא מתארת את וונציה דרך עיניה שלה ודרך עיניה של סופי קאל. קאל, עוד לפני שהפכה לאמנית החלה לעקוב אחרי אנשים שבחרה באופן רנדומלי, ברחובות פאריז. ערב אחד הגיעה לפתיחה בגלריה ונתקלה באיש שהיא עקבה אחריו באותו היום ושמעה אותו אומר שהוא נוסע למחרת לוונציה ובאותו הרגע היא החליטה לנסוע במטרה להמשיך לעקוב אחריו. וכך מסתובבת אלקין ברחובות העיר בניסיון לשחזר את מסלולי מעקביה של קאל. טוקיו מתוארת דרך עיניה של שארלוט, הדמות הנשית הראשית בסרט ״אבודים בטוקיו״ של סופיה קופולה. שארלוט מתלווה לבעלה הצלם לנסיעת עבודה לטוקיו, ונותרת רוב הזמן לבדה ואיננה מוצאת את עצמה בעיר הזרה. אלקין חווה חוויה דומה בהגיעה לטוקיו יחד עם בן זוגה, בנקאי צרפתי שעבר לעבוד בעיר. היא מוצאת את רובעי העיר החדשה מנותקים אחד מהשני ברחובות מהירים אשר מקשים על הליכה רגלית, וכך גם היא נותרת מבודדת בדירתה ללא אפשרות להכיר את העיר באופן שהיה לה טבעי, כלומר בשיטוט. הספר מסתיים עם חזרתה של אלקין לניו יורק, אפופה אי ודאות לגבי עתידה. אחרי שנים בהם חייתה בפאריז היא הגישה בקשה לאזרחות, וכעת חזרה לניו יורק בכדי להמתין לתפנית בחייה. בניו יורק היא בוחרת להתבונן כעת דרך עיניה של הסופרת ג'ואן דידיון. אולי, במקרה זה, משתמשת אלקין בתובנותיה של דידיון בכדי להפסיק לדמיין את הפנטזיה הזו שנקראת ניו יורק.
הספר ‘Flaneuse’ של לוריין אלקין עוסק במשוטט. הטיית המילה הצרפתית Flâneur היא בלשון זכר, ומכך ניתן להבין שפעולת השיטוט נתפסת כעיסוק גברי. שמו של הספר ‘Flaneuse’ היא הטייה נשית, שאיננה קיימת במילונים של השפה הצרפתית למילה שהטייתה היחידה היא בלשון זכר. בכך שואלת אלקין מדוע פעולת השיטוט מזוהה כגברית? רטוריקה זו מובילה אותנו להסיק שהספר עוסק בגרסאות הנשיות של המשוטט, ואכן כך הדבר. אך למרות השאיפה להציג בפני הקוראים את אותן הנשים ששאבו השראה מהשיטוט בעיר ואת האופן בו השיטוט השפיע על עשייתן, נשים אשר פעלו לעיתים במקביל לאותם דמויות גבריות ששמותיהם מזוהים באופן אימננטי עם פעולת השיטוט, אין מדובר בסקירה היסטורית. הפרק הראשון משמש כמבוא המבסס את דמותה של הסופרת והאופן בו התוודעה לשיטוט, ובמקביל מספק סקירה קצרה אך מעמיקה של הנשים משוטטות. כבר בשלב זה ניתן לחוש היטב את תשוקתה הבוערת של אלקין לשיטוט בעיר וכן את כמות המחקר ששימש כבסיס לכתיבת הספר, ספר שנכתב כמסה אישית ארוכה השזורה באזכורים בסגנון אקדמי של כל השמות העיקריים שעסקו בשיטוט. אלקין משתמשת באזכורים הללו, בין אם מטקסטים פילוסופיים, מסות או רומנים, כבפריזמות שדרכן לומד הקורא בו זמנית להכיר את הביוגרפיה של הסופרת ואת הטריטוריה הרעיונית בה הנרטיב ממוקם. האופן בו אלקין מעגנת את חווית השיטוט ברחובות הערים בהן הלכה וחיה במהלך חייה דרך יצירות תרבות מכוננות (ברובן ספרותיות), המזוהות עם השיטוט באותו העיר, מרתק. מדובר במהלך אינטלקטואלי בו הסופרת מנכסת את הנרטיב הביוגרפי של משוטטת המזוהה עם העיר, ויוצאת בהשראתה לשוטט ולגלות אותה. אנו אומדים את פעולותיה של אלקין ביחס לאלה שנעשו באותם הרחובות בידי גיבורותיה. בהרבה מהמקרים אלקין מייצרת סינתזה בין הסופרת והגיבורה הספרותית בכך שהיא מדגישה את האופן בו הביוגרפיה האישית של הסופרת נוכחת בגיבורה ובנרטיב הספרותי. באמצעות נקודת המבט הנשית הכפולה (ולעתים המשולשת: אלקין-סופרת-גיבורת ספר) אנו למדים את הקודים החברתיים המגבילים את האופן שבו נשים חוות את הערים הללו בעבר כמו בהווה.
הספר מאפשר שלוש קריאות: קריאה אוטוביוגרפית, המשרטטת את דמותה של הסופרת דרך הבחירות שעשתה בחייה; קריאה המאירה ומדגישה את חשיבותן של הנשים המשוטטות לאורכה של ההיסטוריה של הספרות; אך לא פחות ואולי אפילו יותר, הספר הוא קריאה לפעולה נשית של השתלטות על המרחב העירוני באמצעות שוטטות נשית. הכתיבה, המחברת בין האישי לאקדמי, מכילה בתוכה מסר פמיניסטי אקטיביסטי, וממצבת את עצמה כמתאימה לקהל קוראים מגוון: אלה שנהנים מכתיבה בעלת ניחוח ביוגרפי, אלה הנהנים מהביסוס והמחקר האקדמי ויותר מכל אלה הבוחנים את ההוויה הנשית העירונית העכשווית ביחס לתכתיבים החברתיים המגבילים בעבר ובהווה.
*
גארנט קדוגן מספר בתחילת המסה ״הולך בעור שחור״ (“Black and Blue”) שאהבתו להליכה החלה בעודו ילד בג׳מייקה. ״בגלל ולא בזכות אב חורג שהיו לו ידים כבדות מצאתי תירוצים להתרחק, ולרוב נשארתי מחוץ לבית – בבית של חבר או במסיבת רחוב ששום קטין לא אמור להשתתף בה – עד שהיה מאוחר וכבר לא היתה תחבורה ציבורית. אז הלכתי״. העובדה שהעדיף לא להיות בבית אילצה אותו לחפש מפלט ברחוב ומהר מאד הוא גילה שהוא מרגיש הכי בבית בחוץ. הוא מתאר את האופן בו הסתובב שעות על גבי שעות ברחובות קינגסטון בשנות השמונים וכיצד למד להקשיב ולראות אותות וסימנים, ולהתנהג בהתאם, כך שאף אחד לא ייחס חשיבות לילד בתלבושת בית הספר. הוא הפך חבר לקבצנים, מוכרי רחוב, פועלים עניים. אלה היו משוטטים מנוסים שלימדו אותו לשים לב לפרטי הפרטים ולהיות ערני לסכנות בכדי שלא להיהרג על ידי כנופיות הרחוב. וכך רחובות שהיו ידועים כאלימים מאד, הפכו בשבילו למגרש משחקים, והיוו עבורו תחליף לבית. ״קינגסטון הייתה מפה של פעילות תרבותית, פוליטית וחברתית, מפה רבת פנים ולרוב גם משונה, ואני מיניתי עצמי לקרטוגרף הלילי שלה״, כותב קאדוגן.
כשבגר, נסע קאדוגן ללמוד בקולג׳ בניו אורלינס ומהרגע הראשון שהגיע רצה לגלות את העיר באמצעות הליכה. אך השיטוט בעיר החדשה התגלה כפעולה לא פשוטה לאדם בעל עור שחור. בג'מייקה הוא לא התבלט, הוא היה אחד מיני רבים. אך בארה״ב צבע עורו סימל אותו כשונה. בקינגסטון, רוב האנשים היו בעלי עור שחור, בניו אורלינס עורו השחור סימן אותו כאיום, כמסוכן. כששוטט ברחובות, ההולכים והשבים חששו מנוכחותו והשוטרים הניחו שעשה משהו והציקו לו בקביעות. הוא החל מפתח שיטות הישרדות שעזרו לו לא למשוך תשומת לב. הוא נטש את חולצת הטריקו הלבנה והג'ינס והחל להתלבש כמו סטודנט באחד הקולג'ים העשירים. הוא נמנע מלהסתובב בפתאומיות ועבר לצד השני של הרחוב אם היה רואה אישה לבנה הולכת מולו. למרות זאת הוא לא הרגיש בטוח בשיטוטיו בעיר. קדוגן חזר לג'מייקה בדי לראות את סבתו שגססה מסרטן והחל לשוטט ברחובות ילדותו שוב. שוב הוא הפך להיות רק עוד אחד מההמון, וככזה הפך לבלתי נראה. ככזה שבה אליו זהותו האמיתית לאחר שנים בהם זהותו היתה של אדם שחור בעיני החברה האמריקאית. לאחר שסופת ההוריקן "קטרינה" החריבה את ניו אורלינס, במקום לחזור לעיר החרבה, נענה לדודתו ונסע לבקרה בניו יורק.
ניו יורק נתפסה בעיניו כמקום בו ניתן ללכת ברגל, והוא התרגש מהאפשרות לשוטט בעקבותיהם של המסאים, המשוררים והסופרים ששוטטו בעיר לפניו ומצאו בה השראה. הוא החל מתהלך ברחובותיה, רגליו מובילות אותו משכונה לשכונה. כל שכונה שונה מקודמתה בארכיטקטורה שלה, מוצא האנשים, השפה הדומיננטית ואופי הפעילות האנושית המשותפת המתקיימת במרחב הציבורי. הוא שוטט בעיר עם חברים ואחר כך בחברת אישה שהכיר ונהנה עד תום ממגוון ההנאות שניו יורק מציעה: פארקים; גינות חמד; בתי קפה הפתוחים עד השעות הקטנות; מוזיקה ואוכל מכל העולם. אך מהר מאד נוכח לדעת שהמציאות אינה ורודה כפי שהיא הצטיירה לו בתחילה. הוא נוכח לדעת שהוא הכי פגיע כשהוא הולך לבד. הוא התחיל להבחין בנוכחות המשטרה והאופן בו השוטרים בוחנים אותו ואת כל האנשים בעלי עור שחור הנימצאים בסביבה, והאופן בו שפת הגוף שלהם משתנה ברגע שהם מבחינים בנוכחות המשטרה. הוא התחיל לישם את החוקים שיישם בניו אורלינס: לא לרוץ, לא ללבוש קפוצון, לא לחכות בפינות רחוב, לא להחזיק חפצים מבריקים. לילה אחד הוא רץ לתחנת הרכבת התחתית אחרי ארוחת ערב במסעדה כששמע צעקה. הוא הרים את עיניו וראה שוטר מכוון אליו אקדח ולפני שהבין מה קורה מספר שוטרים הקיפו אותו ואזקו את ידיו. הם חשבו שהוא דקר מישהו מספר רחובות משם. רק אחרי שהקצין הבחין שהוא איננו מזיע כמו מישהו שרץ מרחק גדול שיחררו אותו. אף אחד מהשוטרים לא חשב אפילו להתנצל. ההבנה שבגלל צבע עורו הוא נחשב כמסוכן גרמה לו לבקש מחברים לבנים ללוות אותו בהליכותיו. אך לא מנשים לבנות, שעלולות לספוג תגובות עוינות אם ילכו לצדו של גבר שחור.
במסה זו מדגיש קאדוגן את תשוקתו לשיטוט הרגלי בעיר, יתרונותיה הרבים והאופן בו פעולה טריויאלית זו הופכת להיות מורכבת וכמעט בלתי אפשרית לאדם שעורו שחור. חוזקה של המסה היא בכך שהיא כתובה בפיוטיות וירטואוזית ובו זמנית באופן ריאליסטי מאד, עד כדי שראיתי את הסיפור מתרחש לנגד עיני ושכחתי שאני קורא סיפור. החוויה הכמעט ויזואלית סוחפת את הקורא לבן העור (במקרה זה, אני) להתאהב בהליכה, ובו זמנית הקורא הופך מודע לאופן בו גוון העור (במקרה זה, עורו השחור של קאדוגן) הוא גורם משמעותי המגביל ומגדיר את חווית השיטוט. הוא מסכם במילים: ״הליכה בעור שחור מגבילה את חווית ההליכה, ולא מאפשרת את החוויה הרומנטית הקלאסית של ההליכה לבד״.
*
אם קודם לכן השתמע מדבריי שהמשוטט סיים את חייו בין קירות האקדמיה, לא כך הדבר. שני הספרים הללו והמסה חשובים לא רק מפני שהם מעלים לסדר היום בחזרה את ההליכה בתקופה שבני האדם החיים בעיר שבויים כל כך במרוץ הקפיטליסטי עד שאינם עושים כמעט דבר שאיננו קשור לקידומם הכלכלי, אלא בעיקר מפני שהם משתמשים בשיטוט ובהליכה ברחובות העיר בכדי להמחיש עד כמה המרחב הציבורי איננו פתוח וחופשי לכולנו באותה המידה. המשותף ליצירות הספרותיות הללו הוא האופן בו הן מציגות את חווית השיטוט ברחובות ערים שונות כפי שהיא נחוות על ידי נשים ועל ידי גברים שחורים. אלה, בעלי מגדר, גוון עור ומעמד כלכלי "אחרים", עומדים מנגד למודל המשוטט שנולד עם בודלר והתבגר והתעצב המאה העשרים, אותה דמות של גבר לבן בעל אמצעים שיכול להרשות לעצמו להתהלך בעיר ולבחון את מרחביה. הנרטיבים החדשים הללו משקפים רמות נגישות וביטחון משתנות בהתאם למיניות, מוצא אתני, שפת גוף, שפה ורבלית ולבוש.
היצירות הללו חשובות מפני שהן מעלות לדיון שאלות פוליטיות בוערות המייצגות את תקופתנו, אשר קשורות לאופן בו הדרת נשים, גזענות ושנאת האחר עדיין מתקיימות בעולמנו ולאופן בו הן באות לידי ביטוי במרחבים האורבניים.
האם התעוררות זו מעידה על תחילתו של פרק חדש בהיסטוריה של המשוטט? הדוגמאות הללו משתמשות במשוטט ובפעולת השיטוט בכדי להדגיש עניינים חברתיים פוליטיים שכעת, בתחילת המאה ה-21, אנו נדרשים לתת עליהם את הדעת. תפיסת חוויית ההליכה במרחב העירוני, אותה אנחנו (ואעז להכליל בנקודה זו) אוהבים לדמיין כנגישה ופתוחה ״לכל״, אך בפועל איננו נגישה באותה המידה לכלל האוכלוסייה, נבחנת ביצירות אלה באופן ביקורתי.
אסכם במילותיו של קאדוגן: ״[…] אבל יותר מכול אנו כמהים להיות חופשיים. אנו רוצים את החופש וההנאה הגלומים בהליכה ללא פחד – בלי פחדם של אחרים – לכל מקום שנרצה״.
קודמים 