מבטו של הקומקום

היא מסיטה וילון אדום עז ומביטה אל הרחוב, הגינה או אולי היער. שולחן התמרוקים מוסתר מעט, כאילו נועד רק לסמן אותה כאישה, על אף רוחב כתפיה ושערה הקצר. והיא, דמות קודרת חסרת סימנים ברורים, עומדת בחדרה הכבד והמפואר, מסיטה את הווילון, את הבית, כדי להציץ החוצה, אל האור הנופל על פניה, אל הרחוב, הגינה או אולי היער, רק לא אל הבית.

כך בחרה האוצרת קציעה עלון לקבל את פני המבקר בתערוכתה של דבורה מורג, ״הפואמה (הלא) ביתית״, בציור שבו מופיעה דמות המתבוננת החוצה, אבל חושפת בפנינו את ביתה, את חדרה. וכך היא מספרת את סיפור התערוכה כולה כבר בראשיתה. סיפור על המרחב הביתי המוכר, היומיומי והאינטימי שמוצג באור אחר, מנוכר, גרוטסקי ומעורר חשש. התערוכה, הוצגה מחודש דצמ' 2014 ועד פבר' 2015, בקומה השלישית של בית האמנים בירושלים, הכילה עשרה ציורים בגדלים שונים ועבודת קול אחת, הפרושים על פני שלושה חדרים ללא כותרות ומוקפים בקירות העבים, בריצוף הישן ובחלונות הסגורים של בניין בצלאל הישן, שנבנה במרכז ירושלים בשלהי המאה ה-19.

פעם זה בית פונקציונלי, יומיומי, ופעם זהו בית מנוכר, מעט פסיכדלי, כזה שנראה אסתטי אך אינו מעורר רצון לגור בו

״חדר שינה הוא חדר בו מיטה; חדר אוכל הוא חדר, שיש בו שולחן וכסאות, ולעיתים קרובות מזווה; סלון הוא חדר, שיש בו כורסאות וספה; מטבח הוא חדר, שיש בו תנור בישול וחיבור למים; חדר אמבטיה הוא חדר, שיש בו חיבור למים מעל אמבטיה; כאשר יש רק מקלחת מכנים אותו חדר מקלחת; כאשר יש רק כיור מכנים אותו חדר רחצה; כניסה היא חדר, שאחת מדלתותיו, לפחות, מובילה אל מחוץ לדירה; אפשר למצוא בו, דרך אגב מתקן לתליית מעילים״. כך מתאר ז׳ורז׳ פרק בספרו ״חלל וכו׳: מבחר מרחבים״ את הבית המודרני, חללים מסודרים ודומים בעיקרם, המכילים בתוכם פונקציות שונות על פי האובייקטים הקיימים בתוכם. כמו פרק, כך גם ״הפואמה (הלא) ביתית״ מפרקת את המרחבים השונים והמוכרים בעזרת התמקדות בפרטים – בסירים בוהקים, שולחן סלון אדום ומדף כלים, או בחיבור ויזואלי דמוי פנורמה של חללים, פינות וכלים שונים דוגמת המיטה בחדר השינה, הכיריים במטבח ושולחן הסלון.

מורג מציבה בפנינו לאורך התערוכה את השאלה מהו בית, ומציגה כמה אפשרויות: פעם זה בית פונקציונלי, יומיומי, עם מפיות חד-פעמיות של חברת ״ניקול״, ובו ניתן לאכול, לישון, להתקלח ולבשל; פעם זהו בית המחולל על ידי חייל שחודר למרחב לא לו ומוצב ביצירה כמו מציץ מתוך הבית ולתוכו דרך וילון ונציאני זול ממתכת; ופעם זהו בית מנוכר, צבוע בצבע אחד, מעט פסיכדלי, כזה שנראה אסתטי אך אינו מעורר רצון לגור בו.

ביצירות השונות משתמשת מורג בקומפוזיציה וסגנון ציור פיגורטיבי וראליסטי שמחקים העמדה של צילום. כך למשל בציורים ארוכים וצרים שנדמים כתמונת פנורמה שנוצרה על ידי טלפון חכם, ובציור החייל שמבוסס על תצלום עיתונות של שאול גולן. היא משחקת עם המתח שבין הציור לצילום, בין המציאותי למדומה. כך עבודותיה, הנדמות בתחילה לתצלומים ריאליסטיים, יוצרות אשליה של אובייקטיביות, של חיקוי המציאות הביתית באופן ישיר וללא מניפולציה, ואז מנפצות אותה בעזרת הצבעים העזים של האובייקטים המצוירים.

״האמן הוא דובר אמת, והתצלום הוא משקר, שכן במציאות הזמן אינו עוצר מלכת״ – כך טען הפסל והצייר הצרפתי אוגוסט רודן שנודע בסגנונו הריאליסטי. מורג מעמידה פני צלמת כדי שנאמין לה, ובכך חושפת בפנינו את האמת שבסובייקטיביות של הצילום. בפני הצייר שעוסק בציור פיגורטיבי קיימות אפשרויות רבות על הציר שבין השאיפה לדיוק בחיקוי אובייקטיבי של המציאות לבין ציור המציאות כפי שהיא משתקפת מבעד לעיניו כסובייקט. מורג משחקת בתחום האפור שבין שתי האפשרויות הללו. הפינות הביתיות שהיא מציירת נאמנות למציאות, אך עם זאת יש בהן צרימה קלה שגורמת למתבונן לנוע בחוסר נוחות. היא משתמשת באופציה של מתן מקום להתרשמות הסובייקטיבית שבאה לידי ביטוי בציורים באופנים שונים: בצבע האחיד של החללים השונים באותו הציור – כחול לחדר השינה, המטבח, הסלון וחדר העבודה – ובהעמדה המופשטת והפנורמית של חללים ואובייקטים בציורים – מנורת הקיר, פינת הישיבה, כיור המטבח והפרחים הנובלים על הכוננית – כאילו הם מתקיימים על אותו רצף במציאות.

גם כלי הבית שמורג מציירת אינם עומדים על מקומם בשלווה, הם כמעט נעים בחוסר נוחות ומבקשים להיעלם. דווקא משום שהחפצים שבציורים הם כלים מוכרים הקיימים בכל בית – סירים ומגבות, כורסאות ונברשות, אגרטלים ומנורות קיר – הצגתם באופן הזה צורמת כל כך. האם קירות הבית והחפצים שבו הם אלה שאינם מסוגלים לעמוד על מקומם, או שמא דווקא הצייר המתבונן בהם הוא זה שאינו מרגיש בן בית בביתו? ואיך מרגיש המבקר המתבונן בציור?

הצייר אנדרה מרשאן תיאר כך את תחושותיו כצייר ״בהיותי ביער, חשתי פעמים רבות שאין זה אני המתבונן ביער. חשבתי, בימים מסוימים, שאלה העצים המתבוננים בי, המדברים אליי […] אני הייתי שם, מאזין […] אני מאמין שצייר צריך להיחדר על ידי היקום ולא לרצות לחדור אותו […] אני מחכה שאהיה מוצף מבפנים, קבור. ייתכן שאני מצייר כדי להגיח״. מרשאן מערער את ההנחה כי הצייר מתאר את העולם מבעד למבטו, ומציב למולה את האפשרות הרומנטית של העולם החודר אל הצייר.

כך בתערוכה ״הפואמה (הלא) ביתית״ מורג מאפשרת לבית לחדור דרכה ולחזור אל בד הציור, ובכך לפרק ולערער אותו. המרחב הנתפס בדרך כלל כשמור, מוגן ואישי, מרחב שלרוב מקיף את האדם ומכיל אותו, נכנס אל תוכה, מעובד, ויוצא בחזרה. מורג מחיה את החפצים וגורמת לצופה לראות כיצד הם מביטים בו בחזרה; היא מאפשרת לצופה להביט באישה המציצה בחלון אל האור, ולראות כיצד הבית מציץ בה; היא מעניקה הצצה אל מבטם של החללים והאובייקטים.

* קישור לתערוכה המוצגת במגזין אליפסיס