במהלך דפדוף אקראי בעיתון הנפוץ במדינה, נתקלתי בכתבה שכותרתה ״לצערנו גם האייפד מתיישב לשולחן״. בכתבה הופיע ראיון עם בני משפחת שבתאי מתל אביב בנוגע לארוחת הערב המשפחתית שלהם. אלו טענו ש״אסור לוותר על המפגש הזה״, סיפרו כי האם מבשלת ״אוכל טרי ולא כזה שחומם מראש… מה שהילדים והבעל אוהבים״, והצהירו כי אינם מוותרים על ״ירקות בכל מיני צבעים״. הראיון לווה בחוות דעת של שלושה מומחים – ״בשלנית״, ״תזונאי״ ו״מאמנת משפחתית״: הבשלנית פסקה כי ״משפחת שבתאי שיחקו אותה עם תפריט בריא״, אך המאמנת המשפחתית הוסיפה בנזיפה כי ״חייבים לתקן את הנטייה של עומר… לשבת לשולחן רק בנוכחות האייפד, מה שפוגם בביסוס הרגלי אכילה נכונים וה׳ביחד׳ המשפחתי״.
בירור קצר העלה כי הכתבה היא חלק מפרויקט שולחן משפחתי, המשותף לקבוצת אֹסם, ״ידיעות אחרונות״ ו-ynet. מטרתו המוצהרת של הפרויקט, שהסתיים בקול תרועה רמה בחודש שעבר, היא להחזיר את ״ארוחת הערב המשפחתית למרכז השולחן״, מתוך תפיסה כי ארוחה זו מעודדת חיים בריאים והרמוניה משפחתית. מדי שבוע בוחרת מערכת הפרויקט משפחה ומתעדת בעיתון את ארוחת הערב שלה. נוסף על הראיונות והמתכונים המופיעים בדפוס מפרסם דף הפרויקט באתר ynet שלל חומרים בנושא וכן קישור לאתר אסם – ״בישולים״.
הפרויקט עורר בי תחושות של דחייה, התנגדות ושמץ של אשמה. מדוע, שאלתי את עצמי, ממורמרת שכמותי, אני מוצאת משהו שלילי במיזם כה תמים?
להפתעתי, עורר בי הפרויקט תחושות של דחייה, התנגדות ושמץ של אשמה. מדוע, שאלתי את עצמי, ממורמרת שכמותי, אני מוצאת משהו שלילי במיזם כה תמים? מבקר התרבות האמריקאי כריסטופר לאש נחלץ לעזרתי בחיפוש אחר תשובה. בספרו מ-1979, ״תרבות הנרקיסיזם״, טוען לאש כי הקפיטליזם המערבי זנח את הסמכות האישית של היחיד עבור הסמכות הפטרונית של ה״מומחים״, המציגים את הידע כנחלתם בלבד תוך המצאת חלק גדול מהצרכים שאותם הם מתיימרים לספק.
ה״מומחים״ והתאגידים הכלכליים קשורים, על-פי לאש, באופן הדוק – הם חולקים עניין משותף בשימור הפרט במצב ילדי של תלות בסמכותם ובשירותיהם ושואפים לכך שיחוש ״חוסר נחת״ מתמיד, כדי שיבקש את עזרתם המקצועית או יחפש הקלה באופוריה שברכישת מוצרים. לפיכך, מחליפים המומחים והתאגידים את המציאות בדימוי אידיאלי שלה – מתקיפים את היחיד בפנטזיות גרנדיוזיות ומפחיתים מערכן של שאיפות מציאותיות וצנועות יותר של סיפוק עצמי וחוסר תלות.
פרויקט ״שולחן משפחתי״ מבוסס על פרקטיקה זהה. באופן מרתק מייצג הלוגו של הפרויקט – איור מתקתק של משפחה חייכנית בצבעים חמימים – את שני המרכיבים הבסיסיים שעליהם הוא מושתת: ראשית מציג הלוגו משפחה אופטימלית כביכול – אבא, אמא, בן ובת – כאידיאל שאליו יש לשאוף; שנית, העיצוב האינפנטילי של בני המשפחה, שכאילו נלקח היישר מערוצי הפעוטות, מגלם תפיסה של ההורים כילדים הנזקקים כל העת לפיקוח המקצועי של המומחים.
ואכן, פאנל המומחים – ״צוות חיים בריאים של אסם״ – מלווה את הפרויקט כולו. כתבות באתר ynet מלמדות כי שלושת המומחים, בבחינת נאה דורש נאה מקיים, נשואים והורים ל-3-2 ילדים. הנשים שבצוות בעלות שיער מטופח ואיפור עדין, לכולם חיוכים קורנים החושפים שיניים בריאות להפליא וכולם, למותר לציין, אינם מוותרים על ארוחת הערב המשפחתית.
מה שהיה פעם נושא משפחתי פרטי הוא כעת עניין לשיפוט פומבי. המשפחות המרואיינות עומדות אל מול צוות המומחים ממש כפי שמשתתפי תוכניות הריאליטי ניצבים אל מול פאנל השופטים. המומחים מעניקים למשפחות ציונים ועצות, נוזפים בהן או מרעיפים עליהן מטובם, והכול בשילוב מיוחד במינו של פשטנות, צדקנות והתנשאות, משל היו ההורים תלמידי בית ספר שקדנים והמומחים מורים סמכותיים אך שוחרי טוב, המנחים אותם בדרכי ההורות.
המומחים מעניקים למשפחות ציונים ועצות, נוזפים בהן או מרעיפים עליהן מטובם, והכול בשילוב מיוחד במינו של פשטנות, צדקנות והתנשאות, משל היו ההורים תלמידי בית ספר שקדניםכך למשל, למשפחת שילה מקיבוץ נען חולקת המומחית תשבחות: ״מקסים לראות את היצירתיות שמפגינה המשפחה בזמן הארוחה…״; למשפחת סרצ׳ה מגדרה מטיף המומחה כי ״כדאי לזכור שהרגלי האכילה של היום הופכים להיות הרגלי האכילה של המחר״; ולסבתא של משפחת ביטון מדימונה ש״משוחחת עם הנכדות על הצבעים השונים של המאכלים״ מעניקים המומחים נקודות זכות על מילוי חובתה הסבתאית, על אף שאחת מהם מדגישה כי יש להרחיב ״עוד את עולם הגבינות״.
כל אחת מהמשפחות המרואיינות במסגרת הפרויקט – עירונית או קיבוצניקית, ממוצא אתיופי או דרוזי, מרובת ילדים או חד-הורית, נדרשת לשאוף לתו התקן המוצג בלוגו ונראה שנטל ההוכחה עליה. מהכתבה העוסקת במשפחת סיטי מקרית ביאליק ניתן להסיק, למשל, כי אם נפל בחלקך חלילה להיות אם חד-הורית את חייבת להצטיין במיוחד – נדמה כי אֵם המשפחה נדרשת להפגין כי היא מספקת לילדיה יותר קינואה מבושלת עם גזר, יותר בלינצ׳ס עם גבינה מעשה ידיה, שבמהלך הארוחה הם ״משתפים בחוויות היום… צוחקים, מתבדחים ושומעים מוזיקה ביחד״, ולא די בכך אלא שבסיומה הם ממחזרים את השאריות ו״עוזרים לכדור הארץ להיות ירוק יותר״. העיקר שבסופו של דבר היא מקבלת את האישור האולטימטיבי מצוות המומחים, כשאחד מהם פוסק: ״משפחת סיטי ניזונה טוב יותר בארוחות הערב מהרבה משפחות שבהן שני ההורים נוכחים…״
המומחים מסייעים להורים גם בהתמודדות עם ״תחלואי״ החברה המודרנית, המוצגים כ״מכשולים״ המאיימים על ארוחת הערב המשותפת. כדי להתמודד עם מורכבות מבנה המשפחה ״בישראל של ימינו״ (המכונה באחת מכתבות הפרויקט ״המכשול: משפחות מפוצלות״), חולקים עמנו המומחים תובנה מעמיקה: ״לשים פחות דגש על השוני ועל החוסר ולבחור לראות את מה שיש״.
״המחקרים״ הם ידידיהם הטובים ביותר של המומחים באשר הם, מקור לא אכזב לאישוש סמכותם המקצועית, על אף שבמקרים רבים אין מצוין היכן, מתי ועל-ידי מי נערכו. כך לדוגמה, המומחית האולטימטיבית, או כפי שהיא מכונה באחת מכתבות הפרויקט ״הגברת הראשונה של חינוך הילדים בישראל״ מיכל דליות, נקראית לדגל ומגייסת מחקרים המוכיחים ״שיש הלימה בין חוויית ההצלחה של אנשים בחיים, במדדים כמו אושר, סיפוק, יזמות, קידום אישי וכו׳, לבין קיומן או אי-קיומן של ארוחות משפחתיות…״ עתיד ילדינו כרוך, כך מתברר, בארוחת הערב.
באופן אירוני, הפרויקט משתמש באוכל, שנתפס כסמל לאותנטיות וחום משפחתי, כדי להפיץ את האידיאל הסינתטי שלו ולהציג את ארוחת הערב המשותפת כארץ המובטחת של ההגמוניה
באופן אירוני, הפרויקט משתמש באוכל, שנתפס כסמל לאותנטיות וחום משפחתי, כדי להפיץ את האידיאל הסינתטי שלו ולהציג את ארוחת הערב המשותפת כארץ המובטחת של ההגמוניה – בזכותה נוכל להיות חלק מהקולקטיב מדושן-העונג של ההורים הטובים בעלי המשפחות המאושרות. כפי שמדגיש השימוש התכוף במילים ״כל״ ו״גם״, הפרויקט מזיע ממאמץ ליצירת דימוי של משפחה גנרית, משפחה של כוווולם. הוא מצהיר: ״גם אנחנו לא מוותרים על ארוחת ערב משפחתית״, שואל: ״גם אתם אוכלים ארוחת ערב משפחתית?״, או מכריז: ״כל אמא וסבתא יכולות לתחזק ספריות שלמות על טיפים, מסורות… מתכונים-אליפות״.
בנוסף, ״שולחן משפחתי״ מערבב בגסות כתבות ופרסומות המאופיינות ברטוריקה מעצימה: אתר ״בישולים״ של אסם מבטיח כי ביכולתו של הפרויקט להפוך ״כל ארוחה משפחתית לחוויה״; כתבה שכותרתה ״רוצים שהילדים שלכם יהיו בריאים? תאכלו איתם ארוחת ערב״ מלמדת כי לארוחת הערב המשפחתית סגולות קסומות של ממש – בכוחה, כך נכתב, ״להרחיק את הילדים שלכם מסיגריות ומסמים״; כל מתכון אינו סתם טעים אלא מוצג כמימוש של פנטזיה ומציע לאלו ה״כמהים לארוחת ערב חמה ומנחמת״ לא פחות מ״חוויה משפחתית מחבקת סביב השולחן״.
את הכתבות, בעיקר באתר האינטרנט, מלווים דימויים התומכים בהבניית האידיאל הגרנדיוזי: אין סוף תמונות סכריניות של הורים הנראים כאילו יצאו מספא מרענן ולא ממסע הישרדות יומי של עבודה ומריטת עצבים בפקקים, המבשלים בצוותא עם ילדיהם היפים והמנומסים (שבוודאי הכינו זה מכבר את שיעורי הבית), במטבחים מצוחצחים ומעוצבים כדבעי.
במציאות, שבה עליית מחירים בלתי פוסקת מאלצת הורים לעבוד שעות נוספות כדי לרכוש מצרכים לארוחת הערב, מציאות שבה מתברר כי ארבעים אחוזים מהאבות רואים את ילדיהם רק בסופי השבוע, האידיאל שמציג ״שולחן משפחתי״ הוא בלתי אפשרי. יתרה מכך, הפרויקט מבוסס על תחושת האשמה והתסכול שלנו על שאיננו מצליחים לממש אותו ועל ההבטחה כי אם נהיה צרכנים ממושמעים – נשתמש בשירותי המומחים, ולחלופין נרכוש עוד אחד ממוצרי אסם ונכין פשטידת ברוקולי מעולה, אפשר שנצליח להגשים את אותו אידיאל נכסף.
אין בכוונתי לזלזל בחשיבות השמירה על הבריאות או הבילוי המשפחתי. אני מבקשת לשאול – האם לשם כך אנו זקוקים לפרויקט המעמיד פני תם, בעוד שהוא משמש מניפולציה של בעלי אינטרסים המשווקים לנו אידיאל מזויף? הם מרוויחים פרסום וממון בעוד אנו מרוויחים רגשי אשמה. בואו נגיד להם: צאו לנו מהחיים וצאו לנו מהצלחת.
—————————
הציטוטים במאמר נלקחו מכתבות ״שולחן משפחתי״ ומובאים כלשונם.