מפלצת במפל האור

בצהרי יום שבת בחודש יוני האחרון, יצאנו, בתי הבכורה ואני, לבילוי אם ובת במוזיאון תל אביב. מהכניסה לאגף החדש במוזיאון בצבץ זנב ארוך וססגוני כמו זנב דרקון. נדמה שמפלצת ענקית יצאה מתוך הצגת ילדים, פלשה אל תוך המוזיאון והכתימה בצבעיה את החלל הדיגיטלי האפור-לבן. הזנב התגלה כשלוחה של פסלה של האמנית הפורטוגלית ג׳ואנה ושקונסלוש, ״לוזיטנה״, שהוצג במפל האור שבלב האגף החדש (הפסל הוסר ביולי 2014, ובנובמבר יוצב במפל האור המיצב למעלה באוויר, של האמן האמריקאי תום פרידמן).

החלל, שגובהו 27 מטרים, חוצה את הבניין לאורך כל קומותיו. הפסל המונומנטלי נתלה בכבלי פלדה מהתקרה, תחת החלונות המחדירים אור טבעי לתוך המבנה. מגופו האמורפי של הפסל תלויות גרורות בצורת טיפות מאורכות, הנמתחות מטה אל עבר קומת הקרקע. זרועות ארוכות נשלחות ממנו ופולשות באלגנטיות אל שלל הגלריות המקיפות את המפל.

ושקונסלוס הוזמנה ליצור פסל תואם-אתר (Site-specific) במפל האור, על ידי האוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות, סוזאן לנדאו. ׳לוזיטנה׳ היא אישה בת העם הלוזיטני, שחי בחצי האי האיברי בתקופה הרומית ונחשב למקור האומה הפורטוגלית. האישה הפורטוגלית והמסורת העממית של ארצה הם במוקדי יצירתה של ושקונסלוש. הפסל הוא חלק מסדרת ה״ולקיריות״ של ושקונסלוש, שנולדה בהשראת דמויות נשיות מהמיתולוגיה הנורדית. הוולקיריות מרחפות מעל שדה הקרב ומשפיעות על מהלך הקרבות, הן עוזרות ללוחמים מסוימים ומזיקות לאחרים על ידי כבילתם בשלשלאות בלתי נראות, המאטות אותם ומפריעות להם להילחם. הסדרה הופכת את המיתוס הנורדי לגלובלי, דרך הצגתו במקומות שונים בעולם.

במסע בעקבות הפסל גם תצוגות הקבע קיבלו תפנית – עם האורחת המוחצנת הגעתי לגלריות שלא הבחנתי בהן בעבר

הפסל הספקטקולרי עשוי מבדים מטולאים וממולא בקלקר. גודלו העצום משולב בהומור עם רכותו החומרית וקלילות ריחופו בחלל. מיקומו בחלל הצר והגבוה ושלוחותיו התמנוניות, החודרות לחללים מסביב, אינם מאפשרים לראות ולהכיל את הפסל במלואו ובבת אחת. הוא מייצר מסלול שיטוט במוזיאון, המושך את הצופה אל תוך חללי התצוגה שאליהם הוא מסתעף, כדי לגלות את כל חלקיו. כמו צמח המשתרך לכיוונים שונים ומתפשט במקום המאפשר לו לצמוח, או יצור טפילי המתרבה ומשכפל את עצמו. במסע בעקבות הפסל גם תצוגות הקבע קיבלו תפנית – עם האורחת המוחצנת הגעתי לגלריות שלא הבחנתי בהן בעבר.

לוזיטנה מורכבת מכדורי בד עצומים, המחוברים זה לזה באופן המזכיר את הספרה שמונה, שכמו שוכפלה בכיוונים שונים. קצות זרועותיה המונחות כמו נחשים ארוכים במסדרונות ובאולמות התצוגה, מסתיימים לעתים בכדורים או בלולאות. הם קטנים ביחס לגוף הפסל, אך עולים על ממדי הגוף האנושי. הגופים העגלגלים המרחפים בחלל מזכירים את הצורות האמורפיות בעלות צבעי היסוד ביצירותיו של אמן הסוריאליזם המופשט חואן מירו. אמן מודרניסט נוסף שיצירתו מהדהדת בעבודותיה של ושקונסלוש הוא האדריכל הספרדי אנטוני גאודי. כמו בעבודתו של גאודי, גם פסליה של ושקונסלוש מדמים צורות טבעיות בהשראתם של צמחים ויצורים חיים, כמו דגים, נחשים או קיפודים, שמשתלבים במכלול. הקישוטיות המשתלטת על הפסל ופני השטח מעוטרי הטקסטיל לא מותירים מקום פנוי ביצירה, כמו באמנות האוריינטלית החרדה מחלל ריק.

הפסל מורכב מאלפי חתיכות של בדים מסוגים שונים במגוון הדפסים ומרקמים, מקושט במלמלות, פונפונים, פייטים, חרוזים, תחרה ופרנזים. חלקים ממנו תפורים מטלאי בדים, אחרים סרוגים או רקומים בטכניקות שונות. לכל איבריו השונים העניקה ושקונסלוש דומיננטיות צבעונית מוגדרת, חלקם בדרמטיות של אדום ושחור האופיינית לאי האיברי, אחרים בגוני פסטל ילדותיים, לצד חלקים שצבעוניותם מקפלת בתוכה את כל צבעי הקשת. בתוך הפער בין גודלה הנשגב לפרטי העמלנות העיטורית הזעירה, מתקיימת תנועתה.

ושקונסלוש, ילידת 1971, נולדה בפריז וגדלה בפורטוגל. היא החלה לקבל הכרה אמנותית רחבה בשנת 2000, תחילה ברחבי העולם ולאחר מכן במולדתה. היא מתגוררת ויוצרת בליסבון ועבודותיה נמצאות באוספים חשובים בעולם. את עבודותיה היא יוצרת בסטודיו שלה, שבו עובדים איתה אסיסטנטיות ואסיסטנטים רבים. לראשונה נחשפתי לעבודתה של ושקונסלוש בביאנלה בוונציה בשנת 2013, שבה היא ייצגה את ארצה פורטוגל. היא הביאה לוונציה ספינה פורטוגלית המשמשת למעבר נוסעים מעבר לנהר בעיר ליסבון, והפכה אותה למיצג אמנות. מבחוץ היא ציפתה אותה באריחי קרמיקה בסגנון מסורתי עממי, שהרכיבו תמונה פנורמית של העיר ליסבון, מהתקופה שבה עוד היתה פורטוגל מעצמה עולמית. את פנים הספינה הפכה לבטן של לווייתן מרופד בבדים וממולא בפריטים סרוגים בצבע כחול עם נורות לד מנצנצות. בשעות מסוימות הספינה שטה והובילה את הצופים בין חופי התעלה הוונציאנית שלצדה עגנה.

הפתעה היא מוטיב חוזר בעבודותיה של ושקונסלוש. היא האישה הראשונה שהוזמנה להציג תערוכה בארמון ורסאי בשנת 2012, שם הציגה בין היתר נעלי עקב ענקיות העשויות מסירי פלדה. למלכת הארמון מרי אנטואנט היא עיצבה הליקופטר במקום מרכבה, מצופה בזהב ובנוצות בת יענה צבועות בוורוד זוהר. תוך כדי הביקור העליתי תצלום של הפסל לוזיטנה במפל האור לאינסטגרם. בעקבותיו קבלתי תגובה נסערת מאדריכל ידוע, שבלשון המעטה לא אהב את הפסל ולא את החלל שבו הוא מוצג. הפסל לא היה לטעמו ואת האמנית הוא כינה ״חרוצה״. מכאן התגלגל בינינו דיון אינסטגרמי, על אמנות כסוג של ביקורת חברתית ולא רק כביטוי ליופי ואסתטיקה.

ושקונסלוש מתנגדת לגישה הסוברת שאשה צריכה לפסל דברים קטנים ועדינים. עבודתה הפועלת בתוך השדה הנשי המסורתי האותנטי, פורצת מתוכו החוצה ומנפצת אותו. היא יוצרת וריאציות על התלבושות, המנהגים והמסורת של פורטוגל. באינטליגנציה והומור היא מחברת בין מקומות, חומרים, מוצרי צריכה ואנשים. פעילותה בתוך חללים מבקשת להפוך ולנכס אותם, להותיר בהם את חותמה באמביציה אנרגטית. אוסף הטקסטיל של פסליה מסדרת ה״ולקיריות״ יוצר ארכיון חי, פולשני ומהפכני. מלאכות היד המסורתיות והביתיות יוצאות מהמרחב הסגור, משתלטות ומזהמות בנוכחותן הנשית את שדה האמנות בעל ההגמוניה הגברית ומייצרות בו מהפכה.