נפרדנו כך

– ״לא ייכנס ככה!״
– ״ייכנס ייכנס, צריך רק למצוא את הזווית.״
– ״לא ככה… אולי תסובב משם?״
– ״אבל אז הרגליים לא עוברות.״
– ״אז תכופף, נו, פה הראש תקוע בחוץ.״

ככה עמדנו, בקור, מחכים לדודה מרינה שתגיע – היא היתה תקועה בפקק בכניסה לעיר בגלל הפגנה של חרדים נגד הגיוס. שעה וחצי חיכינו קפואים בהר המנוחות, מול הגופה העטופה בטלית של דוד מנשה, שעה ששני הקברנים המעושנים מתווכחים איך הוא ייכנס בקבר. שעה וחצי פנים אל פנים מול המוות, פנים אל פנים מול המת, מחכים, מדברים, שותקים, ובסוף, באין יותר לאן לחמוק, חושבים.

אלו לא מחשבות רגילות. ברוב המכריע של ימיי בעולם החיים אני מנסה שלא לחשוב על הזמן העתיד לבוא שבו אצטרף לעולם המתים. אינני היחיד כמובן. רובנו מדחיקים את העניין, נמנעים מלעסוק בשאלות הנובעות ממנו, מפחדים להתגרות בגורל ובנפשנו שמא יעורר העיסוק חלילה דרקון ישן, בין שזה עושה מנוחתו בעולם הרוח החיצוני, ובין שמנמנם הוא דווקא בתוככי עולם התת-מודע שלנו עצמנו. איני מתכוון כאן למחשבות בדבר דת או אמונה, לא העולם הבא הוא שמפחיד אותי. מה שמערער אותי הוא דווקא העולם הזה, שיישאר אחרי מותי. אני מבקש לרדת ממרומי הרוח אל מישורי הקרקע הפרגמטית ביותר שיש: מה יהיה בדבר גופת הבשר המתה שאשאיר אחרי להירקב זנוחה מנפש חיה?

נדמה שכיום אנו שרויים בסטטוס קוו משונה שנוצר בדיוק בגלל חוסר היכולת שלנו להתמודד עם המציאות (והגופה) הקרה שעתידה לדפוק בדלתנו באופן צפוי או דווקא במפתיע. הפחד הזה משתק אותנו, מותיר אותנו ללא דריסת רגל בתהליך שיהיה מנת חלקנו של כולנו. אך כיצד ייתכן שנעבור חיים שלמים בהדרת המוות ממחשבותינו? האם אין זה מגוחך שאיננו עומדים על תהליך פרידתנו מעולם זה, כאשר הדבר יישאר חקוק בזיכרונם של האהובים לנו מכול לשארית חייהם? ייתכן שדוד מנשה היה שוקל פעמיים את התהליך אילו היה יכול להציץ לעתיד ולחזות במה שחזינו אנו בעת ההמתנה לקבורה.

כמו מוצרים בסופרמרקט, הם מסודרים על מדפי ההר זה לצד זה בריבועים קטנים

אכן תהליך תמוה עוברות כיום משפחות המתים, תהליך שנראה כאילו מנסה בכל כוחו להפוך את המצב הקשה לקשה אף יותר. הר המנוחות ה״מעטר״ את הכניסה לירושלים הוא מקום לא נעים, צפוף ומגושם. בתור אזור הקבורה העיקרי של ירושלים וסביבתה, נדמה כי ממדיו תופחים מדי שנה בשנה לגודל מפלצתי. כה גדולה הצפיפות באזור הנדל״ן הנחשק, שחלק מהנפטרים מגלים להפתעתם השוקטת שמשכן הקבע החדש שלהם לא יהיה בדיוק בקרקע, אלא דווקא בקיר. כמו מוצרים בסופרמרקט, הם מסודרים על מדפי ההר זה לצד זה בריבועים קטנים. וזה אפילו לא המצב הגרוע ביותר – אלו שאיתרע מזלם עוד יותר ייטמנו במפלסיהם מרובי הקומות של שיכוני בטון אפורים ואפרוריים. איזו חוויה נוראה זו עבור משפחה שצריכה לעלות במדרגות כניסה ג׳ כדי לכבד את אהוביה בקבורה נאותה, מתחתיהם קומה של גופות, מעליהם קומה נוספת. האם יכולים בנו או בתו של הנפטר לבוא להתייחד עם קברו באופן נאה, כאשר הקבר מדמה קופסת קורנפלקס או דירת מרתף בשיכוני קטמונים?

אך מעבר לחוויה האפלולית נחה צרה נוספת בבעיית הצפיפות המכבידה. אם המצב כיום כל כך קשה, מה עלול להתרחש בעתיד? בעולם צפוף אוכלוסין עם ערים גדולות שרק מתמלאות עוד ועוד, הבעיה רק תחמיר. אם נמשיך להתעקש על קבורת קבע הרי שנמצא עצמנו משעבדים יותר ויותר שטחים עבור בתי הקברות. מניין המתים הגדל ידרוש הרי מנוחות שלמים, וכשאלו יתמלאו ידרוש נוספים. בהנחה שלא נמצא שיטה זולה לקבורה על הירח, המצב המתפתח ייצור עבורנו בעיה אקולוגית רצינית, במיוחד כשלוקחים בחשבון את החוקים המחמירים בעולם היהודי לגבי בתי קברות ואזורים ציבוריים. בעולם – ובעיקר באזור – שבו מקפחים אנשים את חייהם עבור פיסות קרקע, אולי יהיה עדיף לצמצם את הקרקעות המוקדשות למתים ולנסות להשתמש בהן באופן פורה עבור החיים.

אכן, מחשבה על אלו שנותרים בחיים לאחר מותנו נראית לי פורה וחיובית יותר מהנצחת המת. אולי במקום להיקבר לעד בשיכון בטון שעולה על גדותיו עדיף להתגבר על החרדה והניכור שבדבר, ולהוביל לסידור שבו תיתרם גופת המת למדע. נכון שעצם המחשבה על תלמידי רפואה שינסרו לנו את החזה מייצרת בנו תחושה לא נוחה בבטן, אבל למעשה זוהי דרך יפה בהרבה לסיים את חיינו פה, לתת חזרה לעולם שהעניק לנו את חיינו. לחלופין, אפשר גם לתרום את איברינו, להציע במותנו חיים לאדם אחר. האם יש דבר יפה וזך יותר מלבו של אדם שנפטר הפועם בגופו של אדם שניצל ממוות? מדוע לא להיפרד מהעולם בחילולו של נס מודרני שכזה?

אך מה בדבר טקס הפרידה? שכן גם אנחנו וגם אהובינו רוצים וצריכים לסגור את המעגל באופן מספק ומנחם. עבור תהליך זה אני מציע חלופה נעימה ואפילו רומנטית – שריפת הגופה ופיזור העפר בטבע. איני יכול לחשוב על דרך יפה וזכה יותר להצטרף אל נצח הטבע מאשר להתפזר בבריזה הנעימה אל האוקיינוס, או אל עמק אהוב החולש על תצפיתו של הר נצחי. כל כך מרגש ומקסים נראה לי טקס כזה של פיזור העפר בידי משפחת הנפטר, שבאופן סימבולי משחררת את שייריו אל אוויר העולם, במקום לטמון את גופתו הנרקבת באדמה ובנפש. זהו טקס אופטימי המוצא תקווה בגלגל החיים, לעומת טקס פסימי שרואה את העתיד כמבוי סתום באבן – חגיגה של חיי הנפטר, לעומת ביכוי מותו.

ככה הייתי רוצה לעזוב את עולמנו באופן אישי. אבל ספק אם אצליח להתעמת עם המחסומים הנפשיים ולנקוט את הצעדים הפרקטיים הנדרשים כדי להבטיח את נוהל זה לאחר מותי. למען האמת, אני אפילו מופתע שמצאתי בתוכי את היכולת לעסוק בעניין בכתיבת שורות אלה. אבל מי יודע, אולי יום אחד אפתיע את עצמי שוב, ואכן אמצא את הכוחות לממש את עצותיי בעצמי – ואם ייפול הפור ואמות בטרם יגיע יום זה, אני מקווה שלפחות יהיה לי מקום בקבר גם לראש וגם לרגליים.

—————-

מוקדש לדוד מנשה.