* תודה לרב דניאל אפשטיין שבזכותו התוודעתי לזבאלד. חלק ניכר מהרעיונות גובשו בעקבות שיחות עמו.
פתיחה
ווינפריד גיאורג זבאלד נולד בשנת 1944 בגרמניה. באמצע שנות השישים הוא עזב את גרמניה והתגורר באנגליה. עזיבתו את מולדתו קשורה להיסטוריה הגרמנית ולזוועות שביצעו הגרמנים במלחמת העולם השנייה. באנגליה שימש כפרופסור לספרות גרמנית עד למותו בתאונת דרכים בדצמבר 2001 בהיותו בן 57. התוודעתי לזבאלד דרך ספריו. קריאה ב "מהגרים", "אוסטרליץ", "טבעות שבתאי" ו"סחרחורת" יצרה בי את הרצון לאפיין את תפיסת עולמו ואת ראייתו הייחודית העולה מכתיבתו. זבאלד יצר ז'אנר ייחודי של סיפורי מסע בהם הוא מתאר את עולם החי, את הנופים אותם הוא רואה, את המפגשים שלו עם אנשים – כל זה בשילוב קטעי הגות וצילומים.
זבאלד נמנה עם אותם סופרים ייחודיים שנוכחותם מורגשת בדמויות אותם יצרו, בתיאורי הטבע, ובקטעי ההגות. אפשר לייחס לזבאלד מה שנאמר בספר "אוסטרליץ" על מארי שמספרת על בית המלאכה ובסיפורה זה היא מגלה "את חיי הנפש שלה בלי לדבר על עצמה"[1]. אם הייתי צריך לאפיין בתמציתיות את ספריו של זבאלד הייתי מאפיין אותם כקינה על ההרס, החורבן הרוע והאכזריות של המין האנושי. הכתיבה שלו היא במכוון כמו תיעודית, כמעט בלי לבטא רגשות, כתיבה שדומה במובן זה לכתיבתו של איש מדע שמנסה לבחון את העובדות באופן קר. תחומי הידע הנרחבים של זבאלד מאפשרים לו למצוא דמיון בין העבר להווה, בין קורות חיים של סופרים מסוימים לבין רעיונותיו שלו על ההיסטוריה האנושית, בין דימויי האמנות למציאות, בין עולם החי לעולם של בני האדם ועוד. הכתיבה שלו היא אסוציאטיבית וקשורה למקומות, להיסטוריה של המקומות, לדברי האומנות שם, לנופים או לשיחותיו עם אנשים.
ניתן לדמות את זבאלד כמתהלך בעולם עם דוק של עצבות בעיניו, ומקונן על העולם ועל בני האדם. אצל זבאלד קיים ניגוד בין הרגשות העמוקים שמניעים את כתיבתו לבין סגנון כתיבתו שמנסה להיות, כאמור, תיעודי ולעיתים מדעי וקר. מכיוון שהמניע של כתיבתו הוא תחושת העצב העמוקה, ספריו מצליחים, על אף הסגנון התיעודי, לעורר בקורא במהלך הקריאה (לא מיד) רגשות עמוקים.
מיהו אם כן זבאלד ומהם הדברים העיקריים שהעסיקו אותו, מהו עולמו כפי שהוא מתבטא במחשבותיו, רגשותיו והנושאים המציקים לו?
הרגישות לחיות
זבאלד חש קרבה ומזדהה עם עולם החי ועם התחושות של החיות שדומות מבחינתו לחיי הרגש של בני האדם. הוא חש צער על האכזריות שמפעיל האדם כלפי בעלי החיים ומוצא זהות בין המערך התחושתי של בעלי החיים לזה של בני האדם. לדוגמא, בתחילת הספר "אוסטרליץ" הוא מגיע לגן החיות ומתאר את הדביבון שרוחץ חתיכת תפוח שוב ושוב "כאילו קיווה שבעזרת הרחיצה שחרגה מזמן מגבולותיה של יסודיות הגיונית, יוכל להימלט מן העולם המזויף אליו נקלע שלא באשמתו"[2]. זבאלד שותף לתחושת הזיוף של הדביבון גם ביחס לעולמנו. את ארשת פניהם האומללה של היהודים ששרדו את התופת ונמצאים בתחנת הרכבת שבה שוהה גם זבאלד וצופה בהם (בעיני רוחו) הוא מדמה כאומללות של החיות בגן החיות[3].
לתפישתו, כאמור, עולם הרגש של בני האדם ושל החיות הוא עולם דומה. למשל, הוא מתאר ציפורים כבעלות תכונות אנושיות. "בדברים רבים הן דמו לבני אדם… הן יכלו להיות קשובות, מחושבות, שובבות וערמומיות, הן ידעו להעמיד פנים ולהיות רשעיות, נקמניות ורודפות מדון"[4].
בנוסף, ב"אוסטרליץ" מובא תיאור נפלא של פרפרי הלילה. ונאמר שם שאין כל סיבה לחשוב שליצורים המפותחים פחות אין חיי נפש ו"לפעמים, כשאני רואה עש כזה שגווע ומת בדירתי, אני שואל את עצמי איזה מין פחד וכאב חשים העשים בשעה שהם תועים"[5]. את שאגות האריות והנמרים בגן החיות בפריז הוא מתאר כשאגות קינה; כאילו השבי הוציאם מדעתם[6]. גם בספרו "טבעות שבתאי" הוא מתייחס לעולם החי ולאכזריות האנושית כלפי בעלי החיים. הוא מתאר את דגי ההרינג וכותב כי בני האדם חשבו שהמבנה הפיזיולוגי של דגי ההרינג מגן עליהם מפני תחושות הפחד והכאב בעת פרפורי המוות שלהם "אבל לאמיתו של דבר איננו יודעים מאומה על רגשותיו של דג ההרינג. איננו יודעים אלא זאת, שתוך גופו בנוי ממאתיים ויותר עצמות וסחוסים שונים, המחוברים חיבור מורכב להפליא"[7]. על לכאורה טומאת החזירים בסיפור על הגדרי בבשורה על פי מרקוס[8] אומר זבאלד "שהאדם חייב תמיד להטיח את הגיונו החולה בזן אחר, שנחשב בעיניו לנחות ולא ראוי אלא להשמדה"[9].
ביקורת על המודרניזם
זבאלד רואה בכלכלה ובקפיטליזם את הדת המודרנית, כאשר האלוהות של המאה התשע עשרה מגולמת במכרות, בתעשייה, בתחבורה, במסחר ובהון. בדת הקפיטליסטית שולט הזמן ללא עוררין. זהו כמובן הזמן הפיזיקלי ולא הזמן האיכותי (לדיון נפרד במושג הזמן לפי זבאלד והשוואתו למושג הזמן של פרוסט אקדיש בעתיד רשימה נפרדת). בעולם החדש, זה שאחרי המהפכה התעשייתית, השעון הוא המייצג את הכוח העליון החדש והוא נמצא היכן שבפנתיאונים בעבר היה אפשר לראות את דמות הקיסר[10]. זבאלד חש את תחושת הניכור המאפיינת את החיים המודרניים. כשאוסטרליץ צופה על פריז מהמגדל בספרייה הוא אומר לעובד הספרייה כי "פה למעלה יש לו תמיד הרושם ששם למטה, לאט ובלי קול, החיים נשחקים, שגוף העיר חולה באיזו מחלה מסתורית שמתפתחת ומתפשטת מתחת לפני הקרקע"[11]. ב"טבעות שבתאי" יש ביקורת על הטכנולוגיה המודרנית. הוא מתאר את תעשיית המשי ואת האנשים שעבדו בנולים שמזכירים לו מכשירי עינויים והוא שואל "מדוע איננו יכולים לקיים את עצמנו על פני האדמה אלא רק כשאנחנו כבולים אל המכונות שהמצאנו"[12]. נקל לשער את התפישה הזבאלדית על השעבוד המודרני בן זמננו לאלוהות הטכנולוגיה ובראשה מכשיר האייפון.
שום דבר אינו נעלם לגמרי
ההיסטוריה מאופיינת בפורענויות, בהרס ובשכחה, אבל למרות זאת הדברים אינם הולכים לגמרי לאיבוד. הדי העבר מהדהדים בהווה. הדי הכאב והסבל גם אם התרחשו בעבר נותנים את אותותיהם גם היום. אני סבור שזבאלד מתכוון בכך גם לאמירה אתית לפיה אנחנו חייבים לאפשר להדי העבר לחלחל בנו. העבר קיים והדיו נשמעים בהווה למי שמוכן לשמוע אותם. אם נאטום את עצמנו לחלוטין הדברים עלולים להישכח ולהיעלם לגמרי. בספר "טבעות שבתאי"[13] הוא מתייחס לסיפורו של בורחס "טלן, אכבר, אורביס טרטיוס"[14] ששם העבר הבדוי השתלט על העבר האמתי.
השאלה שמעסיקה רבות את זבאלד הינה הקשר בין העבר להווה. זבאלד, בדומה להשקפות הבודהיסטיות, רואה את העולם כרשת שבה הכול קשור בהכול. יש קשר בין כל הדברים בנקודת זמן מסוימת אבל יש גם קשר בין הדברים בנקודות זמן שונות. ההווה מושפע מהעבר למרות השכחה הטבעית ולמרות השכחה המכוונת המהווה חלק ממנגנוני ההתגוננות של הפרט ושל החברה. לפי זבאלד לא רק ההווה מושפע מהעבר גם העתיד יושפע מהדימויים שיש לנו לגבי העבר.
זבאלד מביא ב"אוסטרליץ" דוגמא להשפעות מהעבר. הוא מתאר את הציור של הצייר לוקאס ואן אלקנבורך. "בקדמת התמונה, לא הרחק משוליה הימניים, מעדה ונפלה גברת אחת………נראה לי שהרגע שמציג לוקאס ואן אלקנבבורך ביצירתו לא חלף מעולם, שהגברת בשמלה בגון הקנרית נפלה או התעלפה ברגע זה ממש, שכובע הקטיפה השחור התגלגל ונפל כרגע מראשה ושהאסון הקטן, שמרבית הצופים בתמונה בוודאי לא שמים אליו כלל, מתרחש שוב ושוב מחדש, כאילו לעולם לא יחדל ואין שום דבר ושום אדם בעולם שיוכלו לבטל את פגיעתו הרעה"[15].
דוגמא נוספת: כשאוסטרליץ עובר בתחנת הרכבת שבעבר שכן שם בית חולים לחולי הרוח הוא שואל את עצמו "אם הצער והכאבים שהצטברו שם במשך מאות השנים באמת נגוזו אי פעם או שמא גם כיום……עודנו עוברים דרכם כשאנחנו הולכים באולמות ויורדים במדרגות"[16].
תחושה דומה חש אוסטרליץ כשהוא מגיע לטרזין. הוא חש "שהאנשים האלה לא נלקחו משם כי אם עודם חיים, דחוסים בצפיפות בתוך הבתים, במרתפים ובעליות הגג, והם יורדים ועולים בלי הרף במדרגות, מציצים מחלונות, הולכים בהמוניהם בכבישים ובסמטאות ואף ממלאים באספה אילמת את כל חלל האוויר, המקווקו באפור בגלל הגשם הדק"[17]. בדומה לכך, בספר "סחרחורת" מספר זבאלד שהוא מגיע לפדובה לבקר בקפלה של אנריקו סקרובני, שם הוא מסתכל בציורי הקיר וכותב "נדהמתי יותר מכול מקינתם האילמת של המלאכים המרחפים מעל הסבל האינסופי זה כמעט שבע מאות שנה, הקינה הזאת הדהדה כרעם בדממת החדר"[18].
עם זאת הרבה מאוד נשכח
שום דבר לא נעלם לגמרי ועם זאת, כאמור, הרבה מאוד נשכח ולכן זבאלד רואה חשיבות עצומה לתעד ולהציל את העולם מהשכחה. וכך הוא אומר: "אפילו עכשיו החשכה אינה מתפוגגת כי אם מעמיקה והולכת דווקא כשאני חושב כמה מעט אנחנו מסוגלים לזכור, אילו דברים נשכחים תמיד עם כל חיי אדם שכבים, וכמה הם רבים, איך העולם, בעצם, מתרוקן מעצמו מפני שאיש אינו שומע אף פעם, לא רושם ולא מספר הלאה את הסיפורים שקשורים למקומות ולחפצים רבים מספור, מקומות וחפצים שהם עצמם אין להם יכולת לזכור"[19]. לפי זבאלד השכחה היא דבר טבעי. ולכן הוא מרגיש שחובתו להציל את העולם מהשכחה. שכחה זאת מאפיינת מאוד את העם הגרמני כך שאפילו ההרס שנעשה לגרמנים, ולא רק ההרס שהם גרמו לאחרים, כמעט ולא תועד. בספר "טבעות שבתאי" משוחח זבאלד עם הגנן שעבד באחוזת סמרלייטון בתקופת מלחמת העולם השנייה וראה משם את המטוסים שחגו בשמיים ונועדו להפציץ את הערים הגרמניות. בתום המלחמה אותו גנן ניסה למצוא תיעוד של הגרמנים לאותן הפצצות שנעשו בגרמניה והוא אומר "נדמה שאיש לא כתב דבר ולא זכר דבר. וגם כששאלתי את האנשים עצמם, נדמה היה שהכול נמחק ממוחם"[20]. רעיון דומה הוא מביע גם בספר "המהגרים". שם הוא כותב: "בכל זאת חשתי במידה רבה שדלדול הרוח והעדר הזיכרון של הגרמנים שהקיפו אותי סביב סביב, הקלילות שבה החליקו הכל, התחילו להתיש את מוחי ועצבי"[21].
יכולת "העדר הזיכרון" של הגרמנים היא גדולה, זאת בניגוד לתרבות היהודית שמתבססת במידה רבה על החובה לזכור את הנרטיב ההיסטורי (למשל חורבן הבית או יציאת מצרים). כנראה עם שלא זוכר את סבלו בעבר לא תהיה לו רגישות לסבל שהוא גורם לאחרים.
הזכרונות, גם אם הם קיימים, הם לא בהכרח יציבים. הזכרונות לעיתים באים ונעלמים כמו רסיסים[22] ולעיתים עזות הרשמים מכחידה את הרשמים עצמם[23]. זבאלד כותב בפרק בספר "סחרחורת" המתעד את חיי הסופר סטנדאל כי גם "כשהתמונות השמורות בזיכרונו של אדם נאמנות למציאות אי אפשר לבטוח בהם באמת"[24]. סטנדאל עצמו מספר (בהמשך הספר) שהזיכרון שלו הושפע מתחריט יפה שתפס את מקומו של הזכרון האמיתי.
השכחה היא לעיתים פעילות הדחקה מכוונת. חלק מהגיבורים של זבאלד סוחבים איתם טראומות ורוצים לברוח מהזיכרון. למשל ב"מהגרים" הוא מספר על הדוד אדלוורת שהיה "אכן בעל זכרון מדויק, אבל הוא לא הרשה לעצמו גישה לאותו זיכרון. הסיפור היה בשבילו עינוי אבל בד בבד גם ניסיון לשחרר את עצמו, מעין הצלה ובה בעת הרס חסר רחמים"[25]. לבסוף הוא ניסה למחוק את זיכרונותיו באמצעות טיפולים פסיכולוגים של שוקים חשמליים.
יכולת הדימוי שלנו מוגבלת
יתר על כן, גם אם נזכור דברים אזי הזיכרון הוא חלקי ולא מדויק. בנוסף, היכולת שלנו להמחיש אירועים שלא היינו נוכחים בהם אף היא חלקית ויכולת הדימוי שלנו מושפעת מתמונות שעוצבו על ידי אחרים (כמו שצוין במקרה של סטנדאל בסעיף הקודם). בהקשר זה, אוסטרליץ מספר על המורה שלו, אנדרה הילרי, שידע להמחיש לתלמידיו בצורה יוצאת מהכלל את קרבות נפוליאון, ועם זאת התיאורים ההיסטוריים הם ,כאמור, תמיד חלקיים לעומת המציאות שהיא אינסופית במהותה. "שכן אם ינסה מישהו באמת לדווח בשיטתיות כלשהי, שאין למצוא כמוה כלל, כך חזר ואמר כמה פעמים, על מה שאירע ביום הזה, מי בדיוק קיפח את חייו, היכן וכיצד, או ניצל בעור שיניו, או אף ינסה רק לתאר את מראה שדה המערכה עם רדת החשיכה, את צעקותיהם וגניחותיהם של הפצועים והגוססים, יידרש לשם כך נצח שלם. בסוף אין לך ברירה אלא לסכם את הדבר הזה שעליו לא יודעים כלום במשפט המגוחך 'המערכה נטתה פעם לכאן ופעם לכאן' […] אנחנו מנסים לתאר את המציאות כמות שהיא, אבל ככל שאנחנו מתאמצים יותר כן נכפות עלינו יותר אותן תמונות שנראו מאז ומתמיד על במת ההיסטוריה"[26].
והדימוי כאמור אף הוא מוגבל ומושפע מדימויים אותם ספגנו מאחרים: "העיסוק שלנו בהיסטוריה, כך לפי התיזה של הילרי, הוא עיסוק בתמונות שכבר הוכנו מראש תמיד, הן חקוקות בתוך החלל הפנימי של ראשנו ואנחנו בוהים בהן כל הזמן, בשעה שהאמת נמצאת היכן שהוא במקום אחר, בשוליים שאיש עדיין לא גילה אותם"[27]. רעיון דומה מופיע בספר "סחרחורת", בו כותב זבאלד על סטנדאל שמגיע לאזור קרב וחש כי "ההבדל בין תמונות הקרב שהיו לו בראשו ובין מה שהתגלה כעת לעיניו כהוכחה לכך שהקרב התרחש באמת, ההבדל הזה גרם לו לתחושה מסחררת של בלבול שכמותה לא הרגיש מימיו"[28]. אנו אם כן מושפעים מדימויים שההבדל בינם לבין המציאות עלול להיות גדול.
וב"טבעות שבתאי" הוא כותב על חוסר היכולת לדעת איך התרחשו הדברים: "זאת אפוא אמנות הייצוג של ההיסטוריה……היא מבוססת על סילוף הפרספקטיבה. אנחנו השורדים, רואים הכל מלמעלה למטה, אנו רואים הכל בבת אחת ואף על פי כן איננו יודעים איך היו הדברים"[29].
ההיסטוריה אם כן אולי לא נעלמת, הדיה נשמעים, אבל הדימויים והזיכרון שונים מהחוויה האמתית. ההיסטוריה עוברת מטמורפוזה בתודעה שלנו, וזה רק בתנאי שאנו פתוחים להאזין לה. במקרים רבים אנחנו מעדיפים להדחיק ולשכוח.
האווילות האנושית
ב"אוסטרליץ" יש דיון נרחב בנושא הביצורים והנטייה האנושית לבנות ביצורים שקשה יותר ויותר להבקיע. זבאלד רואה בזה חלק מהאווילות והאכזריות האנושית ששוקדת על מתקפות והגנות ולא על נטרול הסיבות למאבק. אבל, טוען זבאלד, הניסיון ההיסטורי מעיד כי כל הגנה מזמינה את המתקפה הבאה ולכן גם הביצורים המשוכללים ביותר נהרסו. ובמקום שינוי אסטרטגיה לכיוון של שלום המסקנה השכיחה בקרב בני האדם היא שצריך ביצורים חזקים יותר זאת למרות ש"המבנים שמידותיהם מוגזמות כבר מטילים לפניהם את צל הריסתם הצפויה, ושבנייתם תוכננה מלכתחילה מתוך ראיית קיומם העתידי כחורבות"[30]. האדם פועל להילחם ולהתגונן. הוא בונה על מנת להחריב ולא חושב במונחי שלום שימנע את הצורך בביצורים. על האווילות האנושית בניגוד לבעלי החיים הוא כותב: "מערכות ביצורים כגון אלה…..ממחישות היטב את נטייתנו לחרוג במפעלינו הרבה מעבר לגבולות השכל הישר, וזאת בניגוד לציפורים, למשל, שבונות זה אלפי שנים את אותם הקינים"[31].
הרוע האנושי
בספרים של זבאלד מתוארים בהרחבה ההרס והחורבן שהם גם מעשה ידי האדם (ראה גם הרחבה בסעיף הבא) ותיאורי העינויים והמיתות השונות שבני האדם גרמו זה לזה. ב"אוסטרליץ" שואלת גונדולין אשתו של הכומר לפני מותה: "מה היה הדבר שהחשיך כל כך את עולמנו?"[32] זו שאלה כללית שזבאלד מציב בפנינו, להערכתי, בהקשר רחב יותר מגורלה האישי של אשת הכומר. והכומר שמתאבל על אשתו לאחר מותה קורא ממגילת איכה: "במחשכים הושיבני כמתי עולם"[33]. האם אלה לא תחושתם גם של היהודים הניצולים?
בספר "המהגרים" כל הדמויות סוחבות אתן פצע פנימי שזבאלד רק רומז עליו במהלך הסיפור. זבאלד רומז על הדברים ולא מציין זאת באופן מודגש כדי לתת ביטוי ספרותי נכון לכך שאותם פצעים הם מודחקים ומושתקים ולא באים לידי ביטוי בחיי היום יום של הדמויות. כל אותם פצעים פנימיים הם תוצאה של האכזריות האנושית במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, הגיבורים בספר זה כמו גם בספר "אוסטרליץ" לא יכולים להדחיק את הדברים כל הזמן ובסופו של דבר הכאב המודחק פורץ ומביא לסופן הטרגי של הדמויות. על הקושי בהדחקת הכאב כותב זבאלד: "אבל דברים מסוימים, כפי שאני מבחין יותר ויותר, מוצאים דרך כלשהי לחזור, באופן בלתי צפוי, תכופות לאחר תקופה ארוכה"[34]. קשה לברוח מהעבר והמתים שבים אלינו.
גם ב "טבעות שבתאי" יש דוגמאות רבות לרוע ולאכזריות האנושית החל מתיאור של ניתוח הגופה שתועד בידי רמברנדט בציור "גילדת המנתחים". הרוע האנושי מתבטא בציור זה בהתייחסות לגופה כמו לאובייקט, כאשר הקהל שנוכח בניתוח הגופה מתעלם שזאת גופה של אדם שהיה עד לא מזמן בין החיים. זבאלד סבור כי רמברנדט, שמציג את היד שנותחה גם באופן לא פרופורציוני וגם הפוכה מבחינה אנטומית, מבטא בכך מחאה על האלימות שנעשתה בגופה [35].
דוגמאות נוספות שמביא זבאלד "בטבעות שבתאי" לרוע האנושי הן ספר תצלומים על מלחמת העולם הראשונה "שמציג כל צורה אפשרית של מוות אלים"[36]. הוא מספר על רציחות מזוויעות שעשו הקרואטים בבוסניה, ובפרק המספר את הסיפור של רוג'ר קייסמנט ושל ג'וזף קונרד מתואר הרוע של הקולוניאליזם בקונגו, ושל הביזה, עבודות הכפיה והעבדות שם, כאשר בין 1890 ל 1900 מקפחים את חייהם בקונגו כל שנה כחמש מאות אלף איש[37]. אירופה, אם כן, בנויה על רוע, הרס וניצול. ובירת הממלכה הבלגית נראית בעיניו "כמין מצבה המתנוססת מעל זבחי גופים שחורים רבים מספור, ודומה בעיני שהעוברים והשבים ברחובות כולם כאחד אוצרים בקרבם את סוד קונגו האפל"[38]. בהמשך הוא מתאר את זוועות הקולוניאליזם בפרו, קולומביה וברזיל ואת מרד טאיפינג בסין שבמהלכו נהרגו עשרים מליון איש בתקופה של 15 שנה. ההיסטוריה האנושית מתוארת על ידו כסדרה של פורענויות הבאות זה אחר זה.
תיאור ההרס
ההיסטוריה היא, כאמור, סדרת פורענויות המביאות הרס וחורבן. בספר "סחרחורת" הוא כותב כי מבתי המלון בו הוא שוכן הוא שומע את רעש התחבורה אותו הוא מדמה לאוקיינוס החדש ומתאר זאת כך: "במשך השנים הגעתי למסקנה שמן ההמולה הזאת נובטים כעת החיים שיגיעו אחרינו ושאט אט ימיטו עלינו את החורבן כשם שאט אט המטנו אנו חורבן על מה שהיה כאן זמן רב לפנינו"[39]. בדומה לכך, כשהוא מבקר את עיר הולדתו הוא מציין את הרשימה שכתבה בזמנו המורה שלו בה היא מנתה את רשימת האסונות שאפיינה את אותה עיר ילדותו לאורך תקופות שונות בהיסטוריה[40]. ההיסטוריה, כמו הציורים של מקס פרבר ב"המהגרים", היא ציור רב שכבתי. מקס פרבר מצייר ולאחר מכן מוחק ועל הציור המחוק הוא מצייר ציור חדש וחוזר חלילה. חווית הזמן, אם כן, היא כמו ציור רב שכבתי. בן אדם שוכח אירועים קודמים וחווה אירועים חדשים, כאשר האירועים הקודמים לא נמחקו לגמרי ונותנים בו את אותותיהם.
ב"טבעות שבתאי" הוא מתאר מסע שלו באנגליה ושם הוא מתאר אזורים רבים שכיום הרוסים לעומת פריחה בה הם היו שרויים בעבר. למשל, הוא מתאר ביקור באחוזת סמרלייטון שבעבר הייתה אחוזה מפוארת וכיום היא מוזנחת. כמו בציור הרב שכבתי של פרבר הוא חש בביקור באחוזה "כי תקופות רבות רובדו כאן זו על זו ומוסיפות להתקיים בצוותא"[41].
הצילום
בספרים של זבאלד משולבים צילומים. שאלה מעניינת מהו תפקידם של אותם צילומים. האם הם נועדו להמחיש את הכתוב?
ב"טבעות שבתאי" הוא טוען כי אין לתחום הויזואלי יכולת להמחיש את האירועים האמתיים. הוא מתאר קרב שהתרחש ב-1672 בין הצי ההולנדי לצי האנגלי וכותב כי ידוע שתיאורי הקרבות אינם מהימנים "אבל כשמדובר בייצוגים החזותיים של המערכות הימיות הגדולות – אין הם אלא בדיות גמורות כולם בלי יוצא מן הכלל"[42]. מכאן אני מסיק כי הצילומים אותם הוא משבץ בספריו לא אמורים להמחיש או לשמש דימויים לכתוב אלא לבטא זווית אחרת של הדברים, להעניק לנו ממד נוסף לחוש את הדברים. בראיון שנערך עם זבאלד בשנת 1997 בו הוא נשאל לפשר הכללת הצילומים בספריו הוא טען כי אחת המטרות היא הרצון לאמת את הנרטיב, שכן אנו נוטים להאמין לדימוי החזותי (ראה אפרת ביברמן בביבליוגרפיה). הצילומים הם כלי נוסף במאבק של זבאלד כנגד השכחה, ובקינה שלו על אותם דברים שהיו פעם ונהרסו, וגם אם לא נהרסו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו פעם. בספרו "מחשבות על הצילום" טוען רולאן בארת כי הצילום "מעתיק לעדי עד את שאירע רק פעם אחת. הוא חוזר בדרך מכנית על מה שלעולם לא יוכל לחזור בממשות" (עמ' 10). לפי בארת, התצלום אינו מחזיר את העבר אלא מאשר כי מה שאני רואה היה פעם קיים. הצילום מייצג, אם כן, את ההרס, נושא שמעסיק רבות את זבאלד, במובן של מציאות שהייתה קיימת ונעלמה. הצילומים מעידים על הדי העבר החודרים להווה.
באותו ראיון עם זבאלד הוא אמר שהמטרה השנייה בהכללת הצילומים בספריו כרוכה בעצירת הזמן. הנרטיב מתקדם לקראת סופו ולכן קשה באמצעותו לעצור את מהלך הזמן. הצילומים מתפקדים כמחסומים ההודפים את הזרם ומאטים את מהירות הקריאה. הצילום קוטע אם כן ומקפיא את רצף הזמן לנקודה אחת ספציפית. בהכללת הצילומים משלב זבאלד שני ממדי זמן. זמן רציף של הסיפור וקטיעתו באמצעות צילום בנקודת זמן אחת.
תבניות וצירופי מקרים
זבאלד מנסה למצוא תבניות בין דברים ותופעות שונות. הוא מכין רשימות של מקומות ונופים בהם הוא מבקר וגם בוחן עובדות היסטוריות הקשורות לאותם מקומות ומנסה למצוא קשר בין הדברים. הניסיון שלו לראות את הקשר בין הדברים השונים בעולמנו ובין העבר להווה יכול אולי להסביר את תכונת האספנות שאפיינה את זבאלד.
ב"טבעות שבתאי" הוא כותב על החוקר והסופר תומס בראון שניסה אף הוא למצוא דפוסים ביקום וגם התאמה בתכונות של דברים שונים. זבאלד חש כנראה כמו תומס בראון את מגבלות ההבנה האנושית וכי "כל הכרה לוטה בעלטה סמיכה"[43].
תוך חיפוש תבניות בין האירועים השונים הוא מגלה גם צירופי מקרים. הוא מודע לזה שזה צירוף מקרים אבל הנושא מטריד אותו. למשל, ב"סחרחורת" הוא מציין כי היום שבו קזנובה ברח מבית הסוהר הוא גם היום שבו הוא קרא את היומן של גרילפרצר שמתאר את ארמון הדוג'ה ששם היה בית הסוהר בו קזנובה היה כלוא. הוא עובר ליד פרסומת של "הרץ" ובה היה כתוב "צירוף המקרים המושלם" והוא תמה האם הפרסומת מכוונת אליו[44].
גם ב"טבעות שבתאי" הוא מוצא כל מיני הקבלות, למשל בינו לבין חבר שלו מייקל והוא חושב על צירופי המקרים וכך כותב: " אף על פי שאני חוזר ואומר בלבי שצירופי מקרים כאלה מתרחשים לעיתים קרובות הרבה יותר מן המשוער, מאחר שכולנו, זה אחר זה, נעים באותם השבילים, שייחוסנו ותקוותינו מכתיבים אותם מראש, אף על פי כן אינני מצליח לגרש בכוח שכלי את רוחות הרפאים של כפל ההתרחשויות, הרודפות אותי ביתר שאת"[45].
סיכום
כתבי זבאלד הם קינה על הרוע, החורבן ההרס והשכחה שמאפיין את בני האדם. אולי זאת גם הסיבה לתיאורים המאוד מפורטים שלו של נופים, צמחים ופרחים, בעלי חיים, עובדות היסטוריות ובני אדם. אם הרוב בעולמנו נועד להרס ולשכחה יש צורך בתיעוד שיזכיר לנו אותו. גם הצילומים אותם הוא משלב בספריו נועדו להזכיר לנו כי בנקודה מסוימת בעבר כך היה.
זבאלד מייצג בעיני קול מוסרי המבקש מאתנו לזכור את העבר ולהיות מודעים לפשעים הרבים שעשו בני אדם כנגד בני אדם אחרים, כנגד עולם החי וכנגד הסביבה. רק מפגש אמתי עם ההיסטוריה שהוא מפגש חווייתי בו אנו חשים בסבלו של האדם האחר, ואינו רק הכרה שכלית בעובדות, עשוי להביא לשינוי בהתנהגות. יש לשלב, לכן, בהוראת ההיסטוריה, לצד העובדות גם סיפורים של אנשים. כוחו של הסיפור הוא בחוויה שהוא מקנה לשומע וביכולתו להביא גם לשינוי ולא רק להבנה.
כתיבה נרטיבית נוסח זבאלד חורגת מעבר לרצון לספר סיפור פשוט ושואפת לתפישה רב ממדית; כתיבה זו מנסה למצוא הקבלות בין סיפורים שונים של פרטים; בין סיפור חיינו לבין אירועים היסטוריים שמאפיינים אולי את המקום בו גדלנו ואולי גם את ההיסטוריה והגיאוגרפיה של הורינו. אילו אכתוב את סיפור חיי בהשפעת כתיבתו של זבאלד אצטרך לתת את הדעת כיצד סיפור חיי קשור להיסטוריה של ארץ ישראל, כיצד הוא קשור להיסטוריה של הורי ואולי גם להיסטוריה של פולין ושל השואה שהורי חוו במהלך מלחמת העולם השנייה. כתיבה כזו דורשת ידע מקיף וסקרנות לראות איך דברים לכאורה נפרדים יוצרים תבניות וקשורים בכל זאת זה בזה.
מקורות
אפשטיין דניאל, שיחות עמו
בורחס חורחה לואיס, בדיונות, 1998,הספריה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, תרגם יורם ברונובסקי
בארת רולאן, מחשבות על הצילום, כתר, 1988, מתרגם: דוד ניב.
ביברמן אפרת, "בין שכחה למועקה: כפילות הדימוי אצל זבאלד וריכטר", מתוך היסטורית הטבע של ההרס, ו' ג' זבאלד: בין ספרות להיסטוריה, הוצאת האוניברסיטה העברית, 2009, עורכים: מיכל בן חורין וגלילי שחר.
זבאלד, וו.ג. המהגרים, כתר, 2002 , תרגמה מיכל הלוי
זבאלד, וו.ג. אוסטרליץ, כתר, 2006 , תרגם יונתן ניראד
זבאלד, וו.ג. טבעות שבתאי, כתר, 2009 , תרגמה טלי קונס
זבאלד, וו.ג. סחרחורת, כתר, 2013 , תרגמה טלי קונס
*
ד״ר אלדד שידלובסקי מכהן כסגן בכיר לכלכלה באגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, מלמד בחוג לכלכלה באוניברסיטת בר אילן ושוקד על כתיבת ספר בנושא מחשבות על נרטיבים.
[1] אוסטרליץ" עמ' 218
[2] "אוסטרליץ" עמ' 6
[3] אוסטרליץ" עמ' 8
[4] "אוסטרליץ" עמ' 71
[5] "אוסטרליץ" עמ' 81
[6] "אוסטרליץ" עמ' 207
[7] "טבעות שבתאי עמ' 63
[8] הוא אירוע נסי, שחולל ישו, על פי המסורת הנוצרית בו הוא גירש קבוצת שדים ששכנה בגופו של אדם (או בגוף שני בני אדם על פי גרסה אחרת), והעביר אותם לגופם של פרטי עדר חזירים, שמנה כאלפיים ראש. העדר קפץ לכנרת וטבע.
[9] "טבעות שבתאי" עמ' 72
[10] "אוסטרליץ" עמ' .13-10
[11] אוסטרליץ עמ' 237
[12] "טבעות שבתאי" עמ' 266
[13] "טבעות שבתאי" עמ' 75-74
[14] מתוך הספר "בדיונות" עמ' 15
[15] "אוסטרליץ" עמ' 14.
[16] "אוסטרליץ" עמ' 110
[17] "אוסטרליץ" עמ' 167
[18] "סחרחורת" עמ' 67.
[19] "אוסטרליץ" עמ' 23-22
[20] "טבעות שבתאי" עמ' 46
[21] "המהגרים" עמ' 209
[22] "אוסטרליץ" עמ' 182
[23] ראה "סחרחורת" עמ' 11
[24] ראה "סחרחורת" עמ' 12-11
[25] "המהגרים" עמ' 99-98
[26] "אוסטרליץ" עמ'63-62
[27] "אוסטרליץ" עמ' 63
[28] "סחרחורת" עמ' 19
[29] "טבעות שבתאי" עמ' 125
[30] "אוסטרליץ" עמ' 18.
[31] "אוסטרליץ" עמ' 18.
[32] "אוסטרליץ" עמ' 56.
[33] "אוסטרליץ" עמ' 57.
[34] "המהגרים" עמ' 31
[35] "טבעות שבתאי" עמ' 25
[36] "טבעות שבתאי" עמ' 96.
[37] "טבעות שבתאי" עמ' 119.
[38] "טבעות שבתאי עמ' 123
[39] "סחרחורת" עמ' 53
[40] "סחרחורת" עמ' 179.
[41] "טבעות שבתאי" עמ' 43
[42] "טבעות שבתאי" עמ' 80
[43] "טבעות שבתאי" עמ' 28
[44] "סחרחורת" עמ' 85
[45] "טבעות שבתאי" עמ' 181
קודמים 