ילדה בת קצת פחות משש; בגן חובה. לא יודעת ממש לכתוב עדיין. אבל בראש שלה נכתבות שורות של משהו. יש בשורות האלה כמה מלים שמסתיימות באותו הצליל. חרוז. היא אומרת לאמא שלה. אמא לוקחת פתק, באותיות עגולות כותבת את השורות מפיה של ילדתה:
"מִירְלִי וְאוֹרָה הָלְכוּ אֶל הַגַּן
וגַם אֶל עָנָן
ואוֹתִי שָׁכְחוּ כָּאן.
אָז אָמַרְתִּי לַחֲבֵר שֶׁלִּי אֱיָל
שֶׁיַּגִּיד לָהֶן
שֶׁיִּקְּחוּ גַּם אוֹתִי
אֶל עָנָן וְאֶל הַגַּן".
*
שיר, כתבתְּ שיר, אומרת אמא. נצנוץ קסם כסוּף חולף מעל ראשה של הילדה ומתמצק לכתר: כתבתְּ שיר.
הילדה הזאת היא אני.
אני רוצה לקרוא היום את השיר הראשון שכתבתי ממרחק 30 השנים מאז שנכתב כצֹהַר-דיבור על שירה, על מה זאת שירה בשבילי, על מה שירה יכולה לעשות, על מה היא יכולה לִקסוֹם.
השירה היא מקום. היא קודם כל מקום. אני לא יודעת מי הן מירלי ואורה, מניחה שהן דמויות מומצאות, כמו גם דמותו של אֱיָל. אבל עכשיו אני חושבת על זה שההברה האחרונה בשם "מירלי" ושלוש האותיות הראשונות בשם "אורה" מרכיבות את שמי: ליאור.
אולי כשהאני נשכח "כאן" בעוד האחרים הולכים "אל הגן ואל ענן", הוא יכול להימצא – למצוא את עצמו – בתוך השיר, כמו אותיות שְמי שנמצאו בתוך שמותיהן של הילדוֹת שיצאו לטיול, למסע.
גם שיר הוא טיול למקום לא ידוע, ואז – ממרחק הזמן – מגלה האני את עצמו בתוך השיר, במובן העמוק ביותר של הגילוי: הנה אתה, לא נשכחתָּ, אתה נמצא כאן, אתה מושָׁר. שמךָ נטוע בשיר הזה, נחקק, אתה כותב את עצמך, בורא את עצמך מחדש.
*
השירה היא להגיד. היא אמירה. היא הרשות לומר. פעמיים חוזרות בשיר מלים המבטאות אמירה: "אמרתי לחבר שלי איל/ שיגיד להן": האמירה מתקפת את ההיות וגם יוצרת מרחב של התעקשות על שינוי והתעקשות על מקום: מירלי ואורה אמנם שכחו והלכו, אבל הילדה הדוברת לא מקבלת את הדברים כמות שהם; היא מתעקשת על האמירה: האמירה הראשונה היא הפנייה לחבר שמספרת לו את שאירע; האמירה השניה היא הבקשה ש"יגיד להן". החזרה פעמיים על אפשרות האמירה מנכיחה את השיר כאפשרות לומר. וזאת אולי האמירה השלישית: אמירת השיר; האמירה שנחקקת גם לאחר שהמציאות חולפת, משתנה, כדרכה של מציאות. השיר נותר עומד, מחזיק בתוכו את האמירה, שומר אותה, מחזיק את האפשרות לומר.
הצורך לומר היה חזק כל-כך עד כי עוד טרם כּוּננה אפשרות הכתיבה הטכנית אצל הילדה שהייתי, התהוו השורות האלו כשיר; כדבר-מה שמוכרח להיאמר ומוכרח להיחקק, מוכרח להישמע.
*
המתנה שטומנת בחובה השירה היא אפשרות האמירה שיוצרת גם את אפשרות התנועה: מרגע שהדברים נאמרים הם אינם סטגנטיים, ישנה אפשרות לשינוי, לתנועה, להליכה. הוא יגיד להן ואז אולי הן יקחו גם אותי; יהיה כאן שינוי. וגם אם לא יקחו – אדע שאמרתי. זאת כבר עמדה של תנועה. אפשרות האמירה והאפשרות להאזנה שמשתמעת מאפשרות האמירה מכוננות את השירה כהליכה.
*
השירה היא מקום והליכה בה בעת. כמו המרחב הפוטנציאלי הויניקוטיאני היא גן והיא שיר גם יחד: היא המקום הקבוע, שיש בו מִתקנים קבועים לשוב אליהם ולשחק בהם – מרחב קבוע של משחק; והיא הטבע הפרוע האוחז בחוקים משלו, חוקים של שינוי, של התהוות; והיא ענן רחפני, היכול להגיר טיפות מים.
*
אֶת אפשרות ההליכה יחד עם אפשרות גילוי האני אפשר למצוא בשורת-שיר נפלאה של לאה גולדברג: "אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי" (מתוך השיר: "אֵלַי"); שורה שמשתמע ממנה האני כמקום-תמיד לשוב אליו: גם כשהאחרים הולכים, שוכחים, יש לך אתְּ לשוב אליה, יש לך שיר לשוב אליו, יש לך מלים, יש לך אותך שכותבת מלים שעושות שיר. ויש את התנועה, אֶת ה"הולכת", אֶת אפשרות התנועה.
השיר "אֵלַי" של לאה גולדברג נפתח כך: "הַשָׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי/ בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת/ וְעָנְדוּ לְרֹאשִֹי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים/ עַד יָפִיתִי מְאֹד". בשיר אחר היא כותבת: "אֲנִי הָלַכְתִּי אָז/ כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה./ (…) וּרְאִי הַיָּם צִיֵּר לִי אֶת פָּנַי/ כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים". כשמישהו כותב עלינו שירים אנחנו יפים; הוא עונד לראשנו חוטי כסף קלים, כתר.
כשמישהו אוהב אותנו ואנחנו זוכרים את אהבתו – אנחנו יפים, עונדים לנו כתר.
וכך, כשאנחנו כותבים על עצמנו שירים אנחנו חולמים את עצמנו; מאפשרים לנו להיות, מאפשרים למה שלא נאמר – להיאמר. אנחנו מציירים את פנינו מחדש, בוחרים את הצבעים, את עוצמת מגע הנפש עם הדף, משקפים לנו אותנו בראי תנועת הגלים החולפים, תמיד חולפים, ובקיום הקבוע, היציב, האינסופי, התמידי של הים, תמיד ים, תמיד אינסוף.
השירה מאפשרת לנו ללכת אלינו. ללכת אז – כמו שכתבה לאה גולדברג, אז – בגיל שש; לרקום את החלום של ללכת אל הגן ואל ענן ולא להישכח כאן.
*
מה זה כאן? אולי הכאן הוא המציאות שאיננה שירה, אני חושבת עכשיו. אולי הגן והענן הם אפשרות השירה, הריחוף, החלום, הנשימה; והכמיהה ללכת למחוזותיהם היא כמיהת השירה שטיפחה בלבה הילדה בת השש שהייתי.
*
אז הלכתי אז. רציתי ללכת אז לְשָם.
מתנגן בראשי עכשיו שיר הפתיחה של סדרת הטלויזיה המצוירת שסיפרה את סיפור הקוסם מארץ עוץ שצפיתי בה בילדותי: "בוא נלך לשם! היי, וטוטו גם!". ה"שָם" היה המסע אל הקוסם, הקוסם שישיב את דורותי הביתה. הקוסם שישיב לאריה את האומץ שלו, לדחליל את מוחו, לאיש הפח את לבו. השירה היא מוח והיא אומץ והיא לב. השירה היא בית. והיא קסם. הקסם של כל אלו יחד.
אז לְשָם רציתי ללכת, לשירת הענן והגן. ואמרתי את זה. ואמא כתבה. ונתנה לי מרחב פתק ומרחב נפש לומר ולכתוב, לעשות שיר.
אז הלכתי אז לְשָם. וכעבור שלושים שנה אני שבה. יודעת ברבות השנים האלה שהאמירה וההליכה עשו את שלהן; שהלכתי והגעתי עם מירלי ואורה אל מחוז החפץ הרחב והעמוק והאינסופי: מרחב הגן והענן, מרחב השיר: האפשרות לשיר והאפשרות להיות מוּשֶׁרת.
קודמים 