פנים אל מול פנים בעידן הווירטואלי

הכנסת האורחים היא פתיחת השער וההיפתחות אל ״פני האחר״, כותב עמנואל לוינס בספרו ״כוליות ואינסוף״, ומוסיף: פני האחר הם תנאי לכל קבלת פנים, וקבלת האחר היא קבלה ללא תנאים ואינטרסים. ה״אחר״ הוא זה שיכול במחי יד ליטול את חיי והוא גם זה שיכול להעניק להם המשכיות ומשמעות ברגעים קשים מנשוא. האחר, השונה, הלא מוכר, הוא לעתים קרובות גם בלתי צפוי ומאיים, לכן המפגש איתו עשוי להיות אירוע מטלטל, מאתגר ומעורר אי-נוחות.

דווקא לאור זאת, כותב לוינס, המחויבות של האני כלפי האחר היא מכוננת, היא יסוד שעל פיו מחויב האדם לפעול. האחר אינו זה שאני בוחרת לסייע לו בעת ששורה עלי רוח החמלה, אלא זה שאני מצווה באחריות כלפיו. אין זה צו פורמלי ויבש, המעוגן בחוק, אלא צו אתי פנימי המצוי בתודעה. זהו צו נטול כללים שלא ניתן לנסחו במילים, המתקיים בעצם הבחירה להיענות לפנייתו של האחר, בין אם בקולו ובין אם במבטו. אין מדובר כאן במצב שבו האחר פולש אל תוך האני ומנכס אותו או מתמזג איתו, אלא מצב שבו האני נתבע לשמור על עצמיותו מתוך ההכרה באחרותו של האחר. מכאן גם שהיחס הראוי כלפי האחר הוא יחס אתי שמכבד את זרותו ושומר את אחרותו המוחלטת – וזאת על אף הקדימות של קבלת האחר על פני האני.

לוינס פרסם את ״כוליות ואינסוף״ בשנת 1961, בעידן שבו התקשורת בין אנשים נעשתה ברובה במפגש בלתי מתווך של ״פנים-מול-פנים״ או בתיווך אמצעים טכנולוגיים דוגמת הטלפון או הטלגרף (האחד מאפשר תקשורת באמצעות הקול והשני באמצעות הכתב). הטלוויזיה היתה לאמצעי נוסף שמקשר בין הסובייקט לבין העולם החיצוני באמצעות דימויים ״חיים״, כלומר לא סטטיים, אך היא לא אפשרה תקשורת הדדית: הצופה ניזון מן המסרים שהוקרנו בפניו, אולם נותר פסיבי לחלוטין ללא יכולת להשפיע או לשלוט עליהם, מלבד האפשרות להחליף ערוץ, בניגוד ליכולת של הצופה המוזמן כיום להשפיע על חלק מן התוכן שנצפה – באמצעות הצבעה, סינון תכנים שמיועדים למבוגרים וכן הלאה.

כיצד באה לידי ביטוי הכנסת האורחים בין האני לאחר במרחב וירטואלי, שבו הפנים הופכות לדימוי עשוי פיקסלים שמוקרן על מסך שטוח וקר, והאם בכלל ניתן לומר שהיא אכן מתקיימת?

בעידן שבו שינה האינטרנט את אפשרויות התקשורת בין בני אדם לבלי הכר, הפך לגורם מתווך משמעותי מאוד בין האני לאחר ובין האני לעולם, ועדיין ממשיך להתפתח בקצב מסחרר ולהשפיע על האופן שבו אנו תופסים את העולם שסביבנו – זה הקרוב אלינו וזה הרחוק מאיתנו כאחד – מעניין לנתח את מושג ״הכנסת האורחים״. כיצד באה לידי ביטוי הכנסת האורחים בין האני לאחר במרחב וירטואלי שבו הפנים הופכות לדימוי עשוי פיקסלים שמוקרן על מסך שטוח וקר, והאם בכלל ניתן לומר שהיא אכן מתקיימת? האם הקשרים שנוצרים באינטרנט בנסיבות אלו ואחרות בין בני-אדם שמצויים במיקומים גיאוגרפיים שונים בעולם והם זרים זה לזה, יכולים להיכלל תחת המושג הכנסת אורחים כפי שלוינס ניסחו? התשובה לכך אינה חד-משמעית.

האינטרנט מאפשר לאנשים זרים לחבור זה לזה ולהירתם למען מטרות שלא בהכרח מניבות להם תגמול כלשהו. ״דיבורו של האחר״ יכול להיות, לדוגמה, קולו של זה השולח את לחמו על פני הרשת ומבקש עזרה בקידום פרויקט זה או אחר – אישי, אמנותי, עסקי, חברתי וכך הלאה. הסיוע הוא למעשה תרומה ללא תמורה – כך למשל, אני יכולה לתרום 20 שקלים לצורך הקמת חוג חיות לפעוטות עם נכות באתר ״הדסטארט״, ואני יכולה לפרסם באתר ״תעשיה.קום״ מודעה לחיפוש צלם מקצועי שיתעד עבורי את פרויקט הגמר בלימודים ללא תשלום.

אין מדובר בגמילות חסדים או ב״מתן בסתר״, אלא במצב שבו האני נעתר ״לעשות משהו למען האחר״, כפי שהגדיר זאת לוינס, מתוך הרצון לתת את שביכולתו מבלי תמורה. ״קולו של האחר״ במקרה זה הוא לא יותר מצילום של ילד מלטף ארנב בליווי טקסט קצר. האחריות כלפי האחר מצויה בהבנה שלולא הבחירה להעניק לאחר את שמתאפשר לי, ייתכן שאמנע ממנו צורך כלשהו שעל אף שאיני מבינה או מכירה אותו מקרוב, אני מוכנה להירתם למענו. כלומר, לאינטרנט יש כוח אדיר שטמון, בין היתר, באפשרות שהוא מקנה לאנשים להשפיע על חייהם של אחרים – לחיוב או לשלילה – מבלי להכיר זה את זה כלל.

פניו וקולו של האחר לא חייבים להופיע בדמותו של אדם זה או אחר המבקש סיוע או קורא לעזרה. האחר יכול להיות כזה שאין לי היכולת להכיל או להבין ועדיין הוא יעורר בי הזדהות שתגרום לי לרצות לצאת מגדרי לעזרתו. האחר כקבוצה יכול להיות לדוגמה מיעוט נדכא של נשים באתיופיה, שלולא החשיפה למצבן דרך האינטרנט לא הייתי יודעת על קיומן, וללא תיווך אתרים של ארגוני זכויות אדם לא היתה לי האפשרות לקבל על עצמי את ההחלטה לטוס לאתיופיה מכספי האישי ולהתנדב במרכז הסיוע שהוקם עבורן. כלזאת מבלי שיש לי מושג מיהן או יכולת לתפוס ולו במעט את החוויות שעוברות עליהן. קולו של האחר, במקרה זה, מתווך אפילו על ידי קולו של אחר נוסף (ארגוני הסיוע), שמצליח בעזרת אמצעים שמעמידה ברשותו הרשת לבקע את חומת המסך ולטלטל את עולמי.

על אף כל האמור לעיל ועל אף העובדה שבמונחים היסטוריים האינטרנט נמצא עדיין בחיתוליו, עדיין לא ניתן לומר בפה מלא שהאינטרנט יכול לשמש תחליף למפגש הפיזי שבין בני אדם. הוא יכול למלא צרכים מסוימים, הוא יכול לחלחל פנימה אל תוך האני ולהשפיע עליו, אך עם זאת, המפגש של ״פנים מול פנים״ אינו בר-החלפה באופן מוחלט. עבור רוב המשתמשים באתרים אלה, הצורך במגע אנושי כמו גם במראה העיניים, ב״מבט״, הוא צורך הכרחי.

נוסף על כך, הבחירה להביע סולידריות שעלולה להתפרש במונחים אינטרנטיים (קרי, הנטייה ללייקק, להגיב או לחלוק סטטוס/קבוצה/עמוד/תמונה שעניינם סבלו, עוולתו או קשייו של מאן דהו) כ״הכנסת אורחים״ היא בהכרח קלה ולכן גם לא ממש עונה להגדרה של לוינס. היא לא מעוררת אי-נוחות, היא נעימה, היא משמרת את הבוהה במסך במצבו הפאסיבי, שלא גורם לו לצאת מעצמו למען האחר. קל יותר להיענות לקריאה של האחר כאשר מדובר בלחיצה על כפתור ה״share״ כשאנו רואים סטטוס בפייסבוק שמתחנן לעזרה במציאת כלב שהלך לאיבוד ברחובות יפו, אך קרוב לוודאי שלא נצא לרחובות העיר ונצא מגדרנו בחיפוש אחריו.

לעומת זאת, לקיחת אחריות על זה הניצב מולי וההיענות לקריאתו אלי היא קשה הרבה יותר ואינה מובנת מאליה. היא תובעת מן האני ״לחשב את מסלולו מחדש״ בהתאם לדרך שהאחר מציב בפניו, והדרך הזו יכולה לעכב אותו, להיות חדשה לו או להוביל אותו למקום אחר לגמרי מזה שאליו כיוונן את עצמו. עם זאת, כאשר מדובר באדם שאני חווה מולי, במפגש הלא-מילולי של המבט, של מראה העיניים, קשה יותר לסרב לו – ניתן להניח שכשנראה ברחוב זר מוחלט שישאל בעיניים דומעות אם נוכל לסייע בחיפוש אחר כלבו התועה, נתקשה לסרב ונסכים לקחת חלק בחיפושים.

לוינס התייחס לפני האחר כתנאי לכל קבלת פנים: לא נוכל להשיב ״הן״ לזה הפונה אלינו מבלי שיתאפשר לנו לראות את פניו. טענה זו היא נכונה בבסיסה, אך בימינו הגדרת הפנים של האחר התרחבה עד מאוד, והיא שונה מזו של לוינס. בעידן האינטרנט, האחר יכול להיות מחוסר פנים או לקבל עליו פנים אחרות, כפי שיבחר בהתאם לצרכיו ורצונו. באותה מידה, גם ההיענות לקריאתו של האחר, זו שלוינס הגדיר אותה כאתיקה, גם היא יכולה להגיע מסוגים שונים ומגוונים של אני – מאנשים או מגופים שלא בהכרח ידועים לזה הקורא להם. הם יכולים להגיע מן הקצה השני של העולם והם יכולים להיות מתחת לאפו מבלי שיידע עליהם. בכך מצוי קסמו וכוחו של האינטרנט.

הדבר החשוב והמשמעותי יותר שלא השתנה במשוואה של לוינס היא העובדה שתמיד נדרשים שני צדדים – תמיד יהיה ״אני״ ותמיד יהיה ״אחר״, וגם בעולם הווירטואלי מאחורי שניהם צריכה להיות ממשות כלשהי בדמות אדם. ובתוך הממשות של שניהם חייב שיהיה רצון כלשהו – הרצון לקרוא או הרצון להיענות – גם אם לוינס עצמו טען שקבלתו של האחר היא אינה עניין של רצון. כלומר, פניו של האחר הם אולי כבר לא התנאי היחיד לקבלת הפנים, אך הכנסת האורחים עודנה מחייבת בחירה של שני הצדדים לקבל ולתת זה לזה תוך לקיחת אחריות וללא הצבת כל תנאי.