רשתות הסוואה וענני אבק

קשה לחשוב בצורה ביקורתית על יום הזיכרון – יום של סרטונים לזכר הנופלים, מורשת-קרב, תערוכות צילומים וטקסים, המבקשים שנזכור את המעשים ההרואיים של אלו שמתו בקרב או באימונים למען המדינה. ובאמת, בישראל המוות למען המדינה הוא ערך עליון המאחד את כולנו, מייצר לכידות לאומית חוצת מגזרים, שבהתאם לה, פעם בשנה, ביום הזיכרון, עומדים כתף אל כתף ימנים ושמאלנים, תושבי שדרות, קרית שמונה, תל אביב וההתנחלויות. המדינה מחברת אותנו יחד, אך המוות הוא זה שמצליח להדביק אותנו אחד אל השני, ולולא הנוכחות המאסיבית של המוות במדינתנו הקטנה, היינו כזרים זה לזה.

המדינה זקוקה למוות, כפי שכל מיתוס זקוק לדמיון כדי להתקיים

המוות, כתב חוקר הלאומיות בנדיקט אנדרסון, מייצר אוניברסליות שבה מדינה שלמה מתאבלת על מותו של חייל. הידיעה שחיילים אלו, הנלחמים בשביל כולנו, ויתרו על חייהם למען המשך חיי הלאום, הופכת אותם במותם לקדושי המדינה. המדינה זקוקה למוות, כפי שכל מיתוס זקוק לדמיון כדי להתקיים. יום הזיכרון הוא החג הלאומי המנציח את חשיבות המוות למדינה. וכך, כל חייל שמת בזמן שירותו הצבאי נהפך בצורה אוטומטית לגיבור, גם אם לא היה אמיץ כלל, וגם אם כל מה שרצה זה לשרת בשק״לית בקריה או אפילו להשתמט. סיפורי הגבורה של הנופלים, יחד עם סיפוריהם של זוכי הצל״שים וסיפורי הגנרלים הגדולים, נכנסים לפנתיאון הצה״לי ונהפכים למיתוסים לאומיים. אך מטבעם האכזרי של המיתוסים, הם מהווים ביטוי לאינטרסים חברתיים, ויותר ממה שהם מספרים ומגלים, הם מסתירים ומשתיקים. במקרה הזה, אלו סיפוריהם וקולותיהם של החיילים הלוחמים שאיננו שומעים, אלו ״סתם חיילים״ שחזרו בחיים מהקרב או המחסום ולא זכו לעיטורי גבורה. לפני שנה ביום הזיכרון, בן זוגי ירון אדל, שהיה מ״פ במלחמת לבנון השנייה, מצא תמונה באינטרנט שמתעדת את פינוי הפצועים בקרב הסלוקי. בקרב, שהיה אחד הקשים ביותר באותה המלחמה, נפצעו חיילים רבים ו-12 חיילים נהרגו. פוליטיקאים ואנשי וצבא רבים טענו כי צה״ל לא היה מוכן לקרב, אך בכל זאת התוכנית התממשה והחיילים נשלחו אל אחת המשימות האחרונות והקשות ביותר במלחמה.

בן זוגי, שעסק כמעט באובססיביות בשחזור המאורעות מאותו הקרב, אמר שהתמונה שהוא מצא מתארת את הזיכרון שלו במדויק, זיכרון שהוא נשא לבדו במשך מספר שנים, כמעט בלי יכולת לחלוק או לתאר למישהו מה עובר עליו. היחידים שהיה יכול לדבר איתם היו חבריו הלוחמים. המלחמה היתה נוכחת ונעדרת בחיינו, ודווקא דרך הצילום היחיד הזה הצלחתי לראשונה לראות ולהבין כיצד נראתה המלחמה שמשפיעה כל כך על החיים שלי. החיפוש אחר הצלם ואחר צילומים נוספים היה מתבקש. ירון פרסם את התמונה בפייסבוק, ומהר מאוד הוצף המייל בתגובות של לוחמים מהקרב. חיילים רבים שלחו תמונות או ביקשו לראות את התמונות שהאחרים שלחו. בתוך יממה אחת כבר היו בידינו מאות תמונות, ארכיון צילומים נדיר שכאילו קיבץ את עצמו מתוך כוח משיכה פנימי, ללא כל מאמץ מצדנו.

בצילומים מתגלה דרום לבנון של קיץ 2006, דהויה ומונוכרומטית, שההתרחשויות קורות בה מבעד למיסוך של קירות שבורים, רשתות הסוואה וענני אבק הנישאים באוויר. אלו צילומים שאולי כבר ראינו כמותם, אך עוד לא ראינו אותם. בצילומים אפשר למצוא את כל הקשת של המבע הצילומי: צילומי מלחמה לתפארת צה״ל או צילומים ביקורתיים המעידים על ההרס שמביאה איתה המלחמה, פורטרטים וצילומי נוף, צילומים של חפצי המלחמה, צילומי חטף ועוד. למרות שהצילומים לא צולמו בידי מקצוענים, נראה כי רבים מהם צולמו מתוך כוונה של הצלם-הלוחם להראות את הסיפור שלו, הטייק-אוף שלו על המלחמה. כזה הוא לדוגמה צילום הפורטרט של דוד שכטר, המתעד רגע מנוחה שחלקו טבעי וחלקו מבוים, מואר בעדינות דרך החלון. מערכת היחסים העדינה בין שני החיילים מעניינת, כמו גם התפאורה: הקיר החשוף, הכורסה, המזרן המורם והמדים שתלויים עליו. רגע מיוחד זה, הנלכד בצילום, כמובן אינו מה שתיארנו לעצמנו כשחשבנו על ״מלחמה״. חשבנו בוודאי על פיצוצים ומראות ספקטקליים המזכירים יותר את ״אפוקליפסה עכשיו״, אך בניגוד לאלו, הצילום מכיל בתוכו זיכרון אותנטי מהתחושה של להיות חייל במלחמה.

צילום מעניין נוסף הוא צילומו של אריק וולף, שבו נראית קבוצת חיילים בשעת מנוחה. רגועים ונינוחים בצורה מפתיעה, החיילים יושבים בתוך בית של משפחה מהכפר קנטרה. חייל אחד מחייך למצלמה, השני מדליק סיגריה, שלישי עומד מעליהם ומביט לכיוון הנשק המונח על הרצפה. החיילים יושבים על מחצלת, ועל הקיר שמעליהם תלוי שטיח מנומר, אך שאר הקירות חשופים ואינם שלמים. ברקע נמצאת האספקה שהגיעה לבית ובקבוקי המים של אקווה נובה – ספקי המים של צה״ל באותה מלחמה.

הפרטים הקטנים האלו, הם-הם הזיכרון של המלחמה. הצילומים הם עדויות ללא מילים של החיילים שלנו, הם קולות החיילים שאינם נשמעים ביום הזיכרון. לארכיון המיתוסים הישראלי יכולים להיכנס רק סיפורי גבורה, ולסיפורים האחרים קשה למצוא את המילים המתאימות. אלו סיפורים על היומיומיות שבמלחמה, על איך זה להיות שם, על הריחות והמראות, ואיך זה להסתכל לאויב שלך בעיניים ולהבין שהוא גם בן-אדם. אלו סיפורים על רגעי הפחד ובעיקר על רגעי השעמום, הרעב וחוסר הידיעה מאין באנו ולאן אנחנו הולכים.

החברה הישראלית עודנה חברה מיליטריסטית. במציאות שכזו קל להבין מדוע סיפורי חיילים על חוויות הקרב אינם נשמעים, ולא ייחשבו כמעשה אנושי אלא כמעשה בכייני

הסיפורים האלו מסופרים בתמימות, אך יש בהם כדי לאיים על ההוויה הישראלית. אנחנו עדיין רוצים להאמין שצה״ל הוא הצבא הטוב בעולם, שהוא צבא מוסרי ושאינו יוצא למלחמות לחינם, כל זאת כמובן על רקע משבר מתמשך בחברה הישראלית באשר למקומו של צה״ל בחברה. אך החברה הישראלית עודנה חברה מיליטריסטית, ובחברה שכזו אין לגיטימציה לסיפורים הקטנים, שאינם סיפורי הגבורה או סיפורי הגנרלים, אלא סיפורים המציירים את צה״ל כצבא אנושי, רב-שכבתי, פגוע ובעל חולשות רבות. במציאות שכזו קל להבין מדוע סיפורי חיילים על חוויות הקרב אינם נשמעים, ולא ייחשבו כמעשה אנושי אלא כמעשה בכייני. ההוויה המיליטריסטית אינה שולטת רק בהתנהלות המדינית, אלא גם בהתנהלות החברתית והאישית; כבני זוג, הורים וחברים ללוחמים, איננו יודעים כיצד לגשת ולפתוח את הנושא. הגילוי, החשיפה ומתן האישור לסיפורים הללו אינם פשוטים, אך כשאנו לא מספקים את הכלים הנכונים לחיילים, אנו משמשים כבורג נוסף במכונת ההשתקה המיליטריסטית. לכן ההתבוננות בצילומי הלוחמים חשובה כל כך. כמעט לראשונה, ניתנת ההזדמנות לקרקע משותפת, שתעזור לשני הצדדים להתמודד עם הקושי. נקודת המבט מאחורי כל צילום היא נקודת התחלה של שיח, שממנו יכול לצמוח שינוי חברתי עמוק. המחויבות להתבונן בתמונות, לשאול, להתעניין ולחקור רובצת על כתפיה של החברה הישראלית כולה. אחרי הכול, כפי שאנו זוכרים את אלו שמתו עבורנו, אנו מחויבים, לפחות פעם בשנה, לדבר עם אלו שהיו שם, בלבנון או במחסום, לשמוע את הסיפורים הקטנים ואת הפרטים השוליים שאינם חשובים למספרי הסיפורים הגדולים. הסיפורים האלו חשובים, כי לכל חייל מגיע לספר את הסיפור שלו, ומגיעה לו ההכרה בהקרבה שלו למען המדינה. במקום לבכיינות ולחולשה, פתיחות שכזו יכולה להוביל דווקא לחוסן לאומי מסוג חדש, לחברה שאינה מפחדת מהפצעים הנפשיים אלא מתמודדת איתם, שומעת, פתוחה לביקורת עצמית ולשיח שבו יינתן מקום לסיפור האישי של כל לוחם.

—————–

הדס גלזר היא שותפה בפרויקט ׳רסיסים׳, שמטרתו לנטוע בלבם של ישראלים שהושפעו מחוויית קרב את האמונה כי הם יכולים לשתף את חוויותיהם ורגשותיהם, ולהנגיש להם את הכלים לעשות זאת. בימים אלו פרויקט רסיסים מגייס כספים לטובת בניית אתר והפקת סרט תיעודי בנושא. עוד פרטים  ובפייסבוק.

לתערוכה בנושא זה לחצו כאן