כשהייתי בשנות העשרים שלי קראתי את "הדֶבֶר" של אלבר קאמי בפעם הראשונה. קאמי (1913-1960) הוא מגדולי הסופרים במאה ה-20, זוכה פרס נובל לשנת 1957, ו"הדֶבֶר" הוא אחד מספריו המפורסמים – כך שהציפיות מהקריאה היו גבוהות.
אני זוכר שמעט התאכזבתי. ודאי, הגישה הכללית נראתה לי, והספר היה רומן מכובד בעיניי, אבל איכשהו הוא נדמָה לי לא מחודד במיוחד. האקזיסטנציאליזם ההומניסטי של י.ח. ברנר (שהייתי עסוק בו מאד באותה תקופה) נראה לי עמוק יותר ומודע יותר לכאבי החיים. כך שבהתרסה מסוימת אמרתי לעצמי (ולכל מי שהסכים לשמוע) שקאמי בעיניי הוא מעין "ברנר מינוס".
בשנה האחרונה, בגלל המגפה, שבתי, כמו רבים, לקרוא ברומן המפורסם הזה מ-1947 (בתרגום מצרפתית של אילנה המרמן ובהוצאת "עם עובד"). הרומן מספר על השתוללות מגפת דֶבֶר בעיר אוֹראן שבאלג'יר, אז תחת שלטון צרפתי (הגיבורים הראשיים צרפתים כולם, האוכלוסייה הערבית מופיעה רק בשולי הסיפור). אף על פי ש"הדבר" הוא ככל הנראה גם מעין משל על מלחמת העולם השנייה, הרי שעיקרו הוא תיאור ריאליסטי של גילוי מגפה בְּעיר, התפשטותה, סגירתה של העיר במצור, ריבוי המתים בה, הניסיונות הנואשים של רשויותיה להתמודד עם המגפה כראוי ושל הצוותים הרפואיים שבה להעניק טיפול לחולים, ולבסוף תיאור דעיכתה הטבעית של המגפה והסרת המצור מעל העיר, זאת אחרי שרבו בה מאד המתים, בהם אחדים מגיבוריו הראשיים של הרומן. כמה מגיבוריו הראשיים של הרומן הם אלה: ד"ר רִייֶה, הגיבור בה"א הידיעה של "הדבר", רופא המתמודד כמיטב יכולתו עם המצב ולרוב נכשל במאמציו אלה; טארוּ, "קדוש חילוני", המסייע לד"ר רִייֶה; טארו הוא הומניסט בגרסה מודגשת-מעט-בפאתוס, שקאמי – באמצעות ד"ר רִייֶה האפרורי – מעט מסתייג ממנו; האב פָּנֶלוּ, כומר קתולי; גְראן, פקיד ביום וסופר בלילה, שאומר לרייה, סמוך לפתיחת הרומן, את המשפט הפשוט, העקרוני, "אבל אנשים צריכים לעזור אחד לשני" (עמ' 23) ונרתם גם הוא לעזרה במאבק בדֶבֶר.
•••
הריאליזם האמין, המדוקדק, מזמן לקורא העכשווי סיטואציות רבות שמזכירות לו את ההווה – אם כי, חשוב לזכור, מצבנו, תודה לאל, אינו חמור כמו מצבה של אוראן תחת הדבר.
למשל, הסירוב של אנשי אוראן להכיר בחומרת המצב וההתקוממויות והתלונות התדירות על ההגבלות, שנובעות לעתים מההכחשה הזו (עיינו בעמ' 72, למשל). או הקושי ואף חוסר-התוחלת בשיחה על המצב המדכדך; לכולם קשה וכולם רוצים לדבר על זה אבל מעטים רוצים לשמוע אחרים כי הם מלאי ייאוש בעצמם (עמ' 70). או, לדוגמה, התהייה של אנשי אוראן אם הדֶבֶר "בא ללמד אותנו דבר מה" (כפי שיש ותהו על הקורונה), תהייה שנענית בשלילה כאן:
"'ובכל-זאת אתה חושב כמו פָּנֶלוּ, שהדֶבֶר יש בו משהו טוב, הוא פוקח את העיניים, הוא מאלץ לחשוב' [שואל טארו את ד"ר רייה]. הרופא טלטל את ראשו בקוצר-רוח. 'כמו כל המחלות בעולם הזה. הרי מה שנכון לגבי כל הרעות בעולם נכון גם לגבי הדֶבֶר. יש מי שמִתעלים בזכותו. ועם זה, רק משוגע, עיוור או פחדן יכול לראות את הסבל והמצוקה שהדֶבֶר גורם, ולהשלים אתו'" (עמ' 112).
בכלל, יש לציין שהעמדה המבוטאת ברומן שונה לחלוטין מכל מיני גישות ניו אייג'יות עכשוויות שמעודדות אותנו "לראות את הטוב" והאור שבכל, כולל בהתנסויות קשות. לא, אומר רייה, לאב פנלו, "עד יומי האחרון אסרב לאהוב את הבריאה הזאת שילדים מעונים בה" (עמ' 192).
…
הזכרתי את המיאון של אנשי אוראן בהתחלה לקבל את העובדה שדְבר מה כמו מגפה בכלל יכול לקרות להם, סירוב עיקש לקבל את המציאות החדשה שאנחנו מכירים בעצמנו על בשרנו מניסיון השנה האחרונה:
"מגפות הן דָבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין בהן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף-על-פי-כן מגפות, דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני-האדם מופתעים" (עמ' 38).
בני עירנו, ממשיך המסַפר של הרומן בסרקזם:
"היו הומניסטים: הם לא האמינו במגפות. המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע, האדם הוא שחולף, ובראש ובראשונה ההומניסטים, מפני שלא נקטו אמצעי זהירות. בני עירנו לא היו אשמים יותר מאנשים אחרים, הם שכחו ענווה מהי, זה הכל, וסברו שהכל עדיין אפשרי לגביהם, סברה שאין בה מקום לקיומן של מגפות. הם הוסיפו לעשות עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בדעותיהם. כיצד יכלו לחשוב על הדֶבר שמבטל את העתיד ואת הנסיעות ואת הוויכוחים? הם חשבו שבני-חורין הם, ואיש לא יהיה בן-חורין כל עוד יהיו מגפות" (עמ' 38).
קאמי משתמש כאן במילה "הומניסטים" בהקשר שלילי. ה"הומניסטים", הרואים באדם את נזר הבריאה ואת תכלית הבריאה, נעלבים מכך שחיידק עלוב (הדֶבֶר נגרם מחיידק ולא מווירוס, כמו הקורונה) מפיל בכזו קלות את נזר הבריאה מכס המלכות שלו.
אבל למרות הלעג ל"הומניסטים", הרי שהעלאת ה"הומניזם" על נס הוא המוקד של הרומן הזה והבסיס לחשיבותו הגדולה.
כי בקריאה הזו, השנייה, לא שיניתי, ככלל, את יחסי לרומן. זהו רומן מכובד, מרשים, אך לא מסעיר מאד או מחלחל עד סלע-האם הנפשי. לא שיניתי את יחסי לרומן – מלבד ביחס לנקודה אחת. ההומניזם שלו נראה לי היום מעורר הערכה רבה יותר, אקוטי הרבה יותר.
•••
ממה מורכב ההומניזם של קאמי ברומן?
משני יסודות.
הראשון, הוא ראיית הצד החיובי, ולעתים הנעלֶה, שיש בבני האדם. צד שלעתים אכן נסתר טוב-טוב.
בפתיחת הרומן מוצגת אוראן באופן סאטירי. היא מוצגת כעיר שאוכלוסייתה עסוקה בימות השבוע בניסיון להרוויח כסף ובסוף השבוע במרדף אחר תענוגות. כעיר שאורח החיים בה שייך למציאות "של אנשים שעובדים מבוקר עד ערב ואחר-כך בוחרים לבזבז את הזמן שנותר להם לחיות על קלפים, על בתי-קפה ועל פטפוטים". כעיר שלבם של אנשיה אינו "אומר להם מזמן לזמן שקיים גם משהו אחר" (עמ' 9-10).
אבל לאחר שהמסַפר דן בשטחיות הקדחתנית של החיים בַעיר ומתאר גם את חיי האהבה הדלים בה – זו עיר "שהלבבות שותקים" בה, הוא אומר – מעיר המספר הערה לכאורה שולית:
"באוראן כבמקומות אחרים נאלצים האנשים, בגלל קוצר הזמן והמחשבה, לאהוב זה את זה בלי לדעת זאת" (עמ' 10).
ההערה הקטנה, שכמעט מוגנבת כאן ושקל להתעלם ממנה, היא מועט המחזיק את המרובה. יש בה כבר את המפתח להבנת הרומן כולו.
יש כאן בעצם חריגה מפתיעה (על רקע הטון הסאטירי סביבהּ) מהשמצת בני אוראן שקדמה לה (ויש לזכור שאוראן נבחרה כמייצגת של המין האנושי, והדגשת בינוניותה וממוצעותה משרתת גם את המטרה הזו. היא "העיר החושנית הממוצעת", על משקל "איש החושים הממוצע").
אורח החיים הקדחתני, השטחי והמודרני, טוען קאמי בכביכול הערת האגב הזו, לא חושף את אנוכיותם של בני האדם. הוא רק משכיח מהם-עצמם את אהבתם ההדדית.
הסנגוריה המפתיעה מעט הזו על בני האדם מודגמת בהמשך הרומן: כאשר מכריזים הרשויות שיוּתר איחוד משפחות חד כיווני, כלומר רק כניסה של קרובים לעיר הנגועה והמסוגרת, הבינו "אסיריו של הדֶבֶר את גודל הסכנה שהם מעמידים בה את קרוביהם והשלימו עם צער הפירוד".
כולם, מלבד זוג אחד:
"בעיצומה של המגפה לא נודע אלא מקרה אחד שבו גברו רחשי הלב על הפחד מפני המיתה בייסורים. ובניגוד למה שהיה אפשר לצפות, לא זוג נאהבים הם שהאהבה, מתוך התעלמות מן הסבל, הטילה זה לזרועות זה. לא, הדברים אמורים רק בדוקטור קַסטֶל הקשיש ואשתו, שהיו נשואים זה שנים רבות. ימים אחדים לפני המגפה נסעה גברת קסטל לעיר סמוכה. השניים אפילו לא היו מאותם זוגות הנותנים לָעולם דוגמה של אושר מושלם, והמסַפר יכול לומר שקרוב מאד לוודאי שעד אותה שעה לא היו בני הזוג בטוחים כלל שהם מרוצים מזיווגם. אבל הפירוד האכזרי והממושך הזה נתן בליבם להבין שאין הם יכולים לחיות זה בלעדי זה, ושלעומת האמת הזאת שהתגלתה פתאום, הדֶבֶר הוא עניין של מה-בכך" (עמ' 65).
לעומת הגילוי המפתיע שלהם-עצמם בדבר התלות האנושית שלהם זה בזה נראה הדֶבֶר לבני הזוג כ"עניין של מה-בכך"!
העין הטובה שבה מתבונן הרומן בבני האדם היא רחבה יותר ועקרונית יותר מהדוגמה והאמירה שנידונו זה עתה. בניגוד לגישות מיזנתרופיות ופסימיסטיות אופנתיות (אופנתיות גם בזמן כתיבת הספר, ואולי במיוחד בזמן כתיבת הספר, עם שוך מלחמת העולם הנוראה), ראיית העולם של קאמי מזהה את צדדיו הטובים ואף האציליים של המין האנושי.
למשל בהמשך, המסַפר מסביר מדוע לא ירחיב בשבח יחידות התברואה שארגן טארוּ, יחידות מתנדבים לטיפול בחולי הדֶבֶר ובניסיונות למניעת הפצת המחלה, הפועלות בעיר תוך סיכון מודע-למתנדבים של חייהם:
"המסַפר נוטה לחשוב דווקא שמי שמייחס חשיבות רבה מדי למעשים היפים, סופו שהוא חולק, בעקיפין, כבוד גדול לרוע. כי הוא מרמז בכך שערכם הרב של המעשים היפים אינו בא להם אלא משום נדירותם, ושהרשעות והאדישות הן מניעים שכיחים הרבה יותר במעשיהם של בני-האדם. להשקפה הזאת איני שותף כלל. הרוע המצוי בעולם נובע כמעט תמיד מן הבּוּרוּת […] בני-האדם טובים לרוב ולא רשעים" (עמ' 117).
אני לא יודע אם אני מסכים לגמרי עם ההשקפה הזו, הממעיטה, לטעמי, בהיקפו ובטיבו של הרוע האנושי. מבחינת המינונים נראה לי יותר ההומניזם של ברנר, בהצהרה המפורסמת של גיבורו "אובד עצות" ביצירה "מכאן ומכאן" (1911): "החיים רעים, אבל תמיד סודיים. המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, לפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר". "יש והוא גם נהדר" נראה לי מדויק יותר מ"בני האדם טובים לרוב".
אבל בוודאי שאני מסכים עם העמדה המוצגת בדברי הסיכום של ד"ר רייה לפרשת הדֶבֶר באוראן (שהם גם דברי הסיכום של הרומן):
"החליט רייה לכתוב את הסיפור הזה המסתיים כאן, כדי שלא יהיה אחד השותקים, כדי ללמד זכות על מוכי הדֶבֶר האלה, כדי שיישאר לפחות זיכרון של העוול שנעשה להם וההתעמרות שהתעמרו בהם, וכדי לומר בפשטות מה שלומדים בעתות פורענות כאלה: שבני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז" (עמ' 269-270).
"בני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז", היא העמדה ההומניסטית הראשונה שמציג הרומן. וזו עמדה שחשוב להזכירה, בייחוד בזמננו.
•••
ההומניזם לא כל כך קוּלי היום.
ובעצם גם לאורך המאה ה-20 הוא לא היה.
היו ויש סיבות כבדות משקל להתנגד להומניזם. מלבד פאתוס מגוחך שנלווה לדוברים הומניסטים לעתים, מלבד העובדה שהאדם הוא אכן גם יציר של סביבה, של מערכות גדולות, שאינו אוטונומי כפי שהוא חושב את עצמו, הרי שהאדם הוא יצור מורכב ובהחלט לא מצודד ברבים ממופעיו. מכיוונים כאלה נובעים האנטי הומניזם של הכנסייה, של הסטרוקטורליסטים והפוסט-סטרוקטורליסטים הצרפתים, של פסימיסטים כמו הסופר מישל וולבק (בחלק מכתיבתו), של גישות דטרמיניסטיות הכופרות ב"חופש הרצון" ושל רבים רבים אחרים.
ויש, אגב, גם סיבות קלות דעת ופחות מרשימות להתנגד להומניזם. למשל, נפשות פגועות (וכולנו כאלה, ברב או במעט) מוצאות, לעתים, נחמה בשנאה ובבוז כלליים כלפי מסבי סבלם, כלומר בני האדם, שבקרבם יש מסבי סבל אמיתיים ויש מדומים או כאלה שהסבל שהם מסבים נובע מעצם קיומם שהוא לצנינים ולא בגלל מעשה שעשו.
אבל בזמננו, מתווספות לסיבות הוותיקות להתנגדות להומניזם כמה סיבות רעננות.
אמנה שתיים מהן. ראשית, התפתחויות מדעיות או פרשנויות פופולריות להתפתחויות מדעיות, שמציגות את "התודעה" האנושית כדבר מה שניתן להסבר מטריאליסטי ואינו שונה בטיבו משאר עולם הטבע. כך נוצר הרושם שהמעוז האחרון שמבטא את הייחוד האנושי – התודעה – פוּצח. שנית, התפתחויות אידאולוגיות שנולדו כתוצאה ממשבר האקלים וגם מסיבות אחרות, הרואות באדם יצור הרסני, אנוכי, משחית של הטבע. להתפתחות הזו שייך גם הגל הצמחוני/טבעוני העז של השנים האחרונות.
על רקע זה נראה לי קאמי תזכורת חיונית במיוחד. אנו רוויים בשנאה עצמית אנושית. והאמירה ש"בני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז" היא אמירה רדיקלית באקלים האידיאולוגי הזה.
והיא אמירה מדרבנת לפעולה. משום שאני סבור שדווקא מי שמודאג מעתיד הפלנטה שלנו, מי שרוצה לגייס את בני האדם למעשים בלתי שגרתיים על מנת להציל את עצמם ואת עולמם, צריך להיות מודאג מהתפתחותה של תפיסה מנמיכה ומבזה ביחס לאדם. נדמה לי שרק יצורים בעלי כבוד עצמי והערכה עצמית מסוגלים למעשים גדולים, אציליים ואפילו רק הישרדותיים.
יצורים שאינם מעריכים את עצמם, בזים לעצמם, לא יצלחו לדבר.
טארוּ מעיר, אפרופו עיניה של אמו של ד"ר רייה: "מבט שנשקף ממנו טוב-לב רב כל כך לעולם יהיה חזק יותר מהדֶבֶר" (עמ' 104).
רק הכרה בתכונות כמו "טוב-לב" אנושי מעניקה לנו את האנרגיה להיאבק בדֶבֶר ודומיו. רק ההבנה שיש בשביל מי להיאבק. שהאנושות ראויה לשרידה ואף לשגשוג.
ההומניזם של קאמי מושתת על ההכרה בתכונות האנושיות האלה.
•••
היסוד השני בהומניזם שמציג קאמי ב"הדבר" ונראה לי אקוטי בתקופתנו הוא היותו חילוני.
האב פָּנֶלוּ, הכומר הקתולי, מבאר בדרשתו את הדֶבֶר כעונש אלוהי לבני האדם שחטאו (עמ' 86). טארו, "הקדוש החילוני", מעיר בעוקצנות יבשה על הדרשה הזו:
"אני מבין את הלהט החביב הזה. בראשיתן של מגפות ואחרי שהן נגמרות מדברים תמיד בלשון קצת מליצית. בראשיתן, ההרגל עדיין קיים, ואחרי שהן נגמרות, הוא חוזר. רק בשעת האסון מתרגלים אל האמת, כלומר לשתיקה. נחכה" (עמ' 104).
אבל ההומניזם הנדיב של קאמי מקיף וכולל גם את המתנגדים לדעותיו, גם את האב פנלו. בשיחה עם טארו על הדרשה המוזכרת מעיר ד"ר רייה "שהנוצרים, אתה יודע, מדברים ככה לפעמים ואף פעם לא מתכוונים לזה באמת. הם טובים יותר ממה שהם נראים" (עמ' 111). במילים אחרות: כמו שיש אנשים שאוהבים בלי לדעת שהם אוהבים, כך יש אנשים שמדברים קשות על בני האדם אך בליבם שוכן ההיפך מדיבורם, שוכנת רכוּת. ואכן פנלו מוכיח בהמשך הרומן את גדולתו האנושית ומסייע לטיפול בחולי הדבר ולניהול רציונלי של המגפה.
טארו, כאמור, מארגן מתנדבים לסיוע בטיפול בחולי הדבר ובפינויים, תוך סיכון חייהם וחייו (עמ' 111).
"'בעצם,' אמר טארו בפשטות, 'מה שמעניין אותי הוא לדעת איך אדם נהיה קדוש'. 'אבל אתה לא מאמין באלוהים'. 'בדיוק. השאלה היא אם אפשר להיות קדוש בלי אלוהים – זו הבעיה הממשית היחידה שמעסיקה אותי כיום'" (עמ' 223).
הרופא, ד"ר רייה, מציע תפיסה מעט שונה: "אני, אתה יודע, מרגיש כלפי המנוצחים סולידריות גדולה יותר מאשר כלפי הקדושים. נדמה לי שאין בי חיבה גדולה לגבורה ולקדושה. מה שמעניין אותי הוא להיות אדם" (שם).
אבל, בסופו של חשבון, טארו ורייה מצויים באותו מחנה, וההבדלים ביניהם הם מסוג "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים", כפי שניסח פרויד התעקשות של דומים למצוא הבדלים ביניהם. והם מצויים באותו מחנה כי שניהם חילונים שנאבקים שכם אל שכם במכות שמנחית הדֶבֶר על תושבי אוראן.
החילוניות של ההומניזם של קאמי היא עקרונית. דווקא מפני שאין אלוהים, דווקא מפני שאנחנו לבדנו ביקום, נוטל על עצמו האדם ועוֹמֵס על כתפיו את משימותיו המוסריות של האלוהים הנעדר. כמובן, עם יכולות פחותות בהרבה. אבל בְּאין אלוהים האדם נקרא לא לעמוד מנגד, האדם, באין אל, מנסה למלא את מקומו ככל שניתן.
זהו לב ההומניזם החילוני של קאמי (בצד אותה ראיית הצד הנעלה של בני האדם, צד שנסתר לעתים היטב היטב).
בקטע מפתח ברומן שואל טארוּ את ד"ר רייה:
"'למה אתה עצמך, שלא מאמין באלוהים מגלה מסירות כזאת? התשובה שלך אולי תעזור לי עצמי לענות'. בלי לצאת מתוך האפלולית אמר הרופא שהוא כבר ענה, שאילו האמין באלוהים כל-יכול, היה מפסיק לרפא את האנשים והיה מניח את הדאגה הזאת לו. אבל שום אדם בעולם, לא, אפילו לא פָּנֶלוּ, הסבור שהוא מאמין בו, אינו מאמין באלוהים מהסוג הזה, כי הרי אף אחד אינו מפקיד את עצמו בידיו לחלוטין, ולפחות בעניין זה נדמה לו לרייה שהוא בדרך אל האמת, במאבקו נגד הבריאה כמו שהיא" (עמ' 112-113).
"המאבק נגד הבריאה כמו שהיא". זה מאבקו של האדם. זהו מאבקו של ההומניסט החילוני. וממשיך ד"ר רייה:
"אחר-כך נאלצתי לראות אנשים בשעה שהם מתים. אתה יודע שיש אנשים שמסרבים למות? שמעת מימיך אשה צועקת: 'לא, בשום אופן לא!' ברגע שהיא מתה? אני שמעתי. ואז התברר לי שלא אתרגל לזה לעולם. הייתי צעיר והסלידה שלי הייתה מכוונת בעיני עצמה נגד עצם סדרי בראשית. מאז נהייתי צנוע יותר. העניין הוא שגם עכשיו עדיין לא התרגלתי לראות אנשים בשעה שהם מתים. זה כל מה שאני יודע" (עמ' 113-114).
•••
כאמור, מצבנו, למרבה המזל, טוב בהרבה ממצבה הבדיוני של אוראן תחת הדֶבֶר. קאמי בדה סיטואציה קיצונית, שמקבילה לסיטואציה הקיצונית האמיתית של מלחמת העולם השנייה, וברא בתוך הסיטואציה הזו גיבורים אמינים שעומדים בניסיון ומייצגים את ההומניזם החילוני בהדרו. הם עומסים על כתפיהם, בתוך עולם שנפרעו סדריו, את תפקידו של האל הנעדר ומנסים להיטיב כפי יכולתם עם אחיהם בני האדם. דרך הגיבורים האלה ממחיש קאמי גם את היסוד השני של ההומניזם שלו: התפיסה שבני אדם טומנים בחובם תכונות נעלות, ראויות להערצה, ואינם רק, או אף בעיקר, יצורים מושחתים ורקובים, יצורים רעים, אנוכיים ואטומים.
למרות שהמצב היום קל בהרבה מהמצב המתואר ברומן, הרי ששני היסודות של ההומניזם הזה של קאמי נראים לי רלוונטיים היום לא הרבה פחות משהיו ב-1947.
קודמים 