רחוב הפלמ״ח לכיוון מזרח

צילום: אלעד שריג

רחוב הפלמ״ח לכיוון מזרח

האמנית נבט יצחק בוחנת את תרבות המזרח הרחק מעיני המערב הביקורתיות, בתערוכה ״אוריינט אקספרס״ שמוצגת במוזיאון אמנות האיסלאם

1,647
01-06-2014 | אביגיל אטינגר בן-שמחון |

בכניסה למוזיאון אמנות האסלאם שברחוב הפלמ״ח, חלפתי על-פני קבוצה של ילדי בית-ספר ערבים ומורותיהם שיצאו מהמוזיאון. תהיתי איך הם מרגישים בצאתם ממוזיאון ישראלי-מערבי המספר להם על תרבותם. האם הטיעון הקולוניאליסטי בדבר שימור תרבות העולם הלא מערבי הוא נכון? הרי אם לא היה אוסף האמנות של המוזיאון מוצג בו, לא היו התלמידים יכולים להתרשם מההיסטוריה החומרית של תרבותם באותו אופן.

תערוכתה של נבט יצחק אוריינט אקספרס המוצגת במוזיאון בימים אלה (ועד אוגוסט 2014), עוסקת בשאלות הללו: שימור תרבות במוזיאון, אוריינטליזם מערבי ותרבות פופולארית עכשווית כנגד תרבות המזרח הקדומה. תערוכת היחיד הוזמנה במיוחד על-ידי המוזיאון וכוללת שמונה עבודות וידאו ואנימציה. העבודות מבוססות על צילומים תיעודיים של פריטים מאוסף המוזיאון, שהוגדלו ונושלו מצבעם לשם יצירת ״דימוי המזכיר תצלום ארכיב ארכאי מכרטסת״. אינפורמציה לגבי העבודות ניתנת באמצעות אוגדנים של כרטיסיות קטלוגיות.

עבודות הווידאו מוקרנות בזו אחר זו בתדירות שונה, כך שחלקן מוקרנות בו-זמנית. העבודות מתוזמרות ביחד והופכות למיצג וידאו רב-מוקדי שאורכו כ-15 דקות. הסאונד הבוקע מארבעה רמקולים, גורם לבלבול ודורש הקשבה והתבוננות ממושכים על מנת לשייך את הסאונד לעבודת הווידאו הנכונה. כל מחזור הקרנה מתחיל (או מסתיים) בצבעוניות עזה של המוצגים הענקיים המוקרנים על הקיר. האולם הופך למעין מצפה תת-ימי ובו חלונות אקווריום זוהרים.

Nevet Yitzhak_Islam Museum_002 (1)

מתוך התערוכה "אוריינט אקספרס" (2014). מוזיאון האיסלאם ירושלים

בעבודה המוקרנת ראשונה נראית תיבת עץ מעוטרת מהמאה ה-17 מהודו. דלת התיבה נפתחת. עשן יוצא ממנה. בתוכה מסך טלויזיה ובו להבות אש. כשהן מתפוגגות, נראה שידור של שעשועון טלוויזיה משנות ה-50 הנקרא "What in The World", שבו היה על המומחים המשתתפים לזהות אובייקטים ארכיאולוגיים. התוכנית מעידה על הפער הקיצוני בין תרבות האסלאם לתפיסה המערבית האקדמית. המומחים אוחזים בחפץ, דופקים עליו והופכים אותו על מנת לנסות להבין מהי הפונקציה שלו. הם עסוקים בפטפוט חסר תכלית ולא מצליחים להבין מהו החפץ. בסוף התוכנית נסגר מכסה התיבה. תיבת פנדורה זו נפתחת מחדש רק במחזור ההקרנה הבא, אך מדי פעם יוצא ממנה עשן. נבט יצחק מכניסה אותנו לקופסה השחורה – למוזיאון – באמצעות קטע ארכיוני מרתק ומעורר מחשבה על קולוניאליזם ואדנות מערבית כלפי האסלאם. הביקורת שלה מכוונת לא רק לתופעה כוללת של העולם המערבי, היא מכוונת באופן ישיר גם למוזיאון האסלאם. אחד המשתתפים בתוכנית הטלוויזיה הוא ריצ׳רד אטינגהאוזן שליקט את אוסף המוזיאון; עובדה זו מערערת באופן ישיר את יסודותיו.

What in the World

נבט יצחק (2013) "What in the World". מתוך התערוכה "אוריינט אקספרס", מוזיאון האיסלאם ירושלים

גם בעבודות אחרות מתקיים דיון בקולוניאליזם ובהתקבלותו בקרב מושאיו. בעבודה "Think Tank" הוא מתקבל בשתיקה, בהסכמה המיוצגת על-ידי דג אקזוטי, ובעבודה שמוצגת מולה, ״תמונות קצרות״, מופיע סרט קצר של הבמאי המצרי יוסף שאהין שבו הוא מתקבל במחאה. בסרט, שצולם במצלמתם המקורית של האחים לומייר, יוצא יצור קדמוני ומוזר מהפירמידות ושובר את המצלמה לעיניהם של האחים לומייר ההמומים. הוא אינו מוכן להפוך לסמל בעיני המערב. יש כאן דיון בהתנגשות בין תרבות המזרח הקדום לתרבות המערבית המיוצגת באמצעות הצילום התיעודי המנציח ומשמר את המאובנות של ההיסטוריה. הצילום הופך את הפירמידות לחפץ אקזוטי נחשק, בדומה לפעולת המוזיאון.

Think Tank

נבט יצחק (2013) "Think Tank". מתוך התערוכה "אוריינט אקספרס", מוזיאון האיסלאם ירושלים

כאן מתעורר דיון נוסף העוסק ברעיון המוזיאון בכלל: האם הוא בית הקברות של האמנות, כפי שטוענים כותבים ואמנים רבים בעידן המודרני כמו מלביץ׳, שקרא להרס המוזיאון ולמחיקה רדיקלית של העבר? האם דין העבר להתכלות כפי שנשרף חדר ילדותו של גיבור עבודה אחרת המופיעה בתערוכה הנקראת ״הזמיר כהה העור״? נבט יצחק מודעת לדיון המודרניסטי ולרצון ליצור אמנות ״חיה״.

נבט יצחק מודעת לדיון המודרניסטי ולרצון ליצור אמנות ״חיה״. בעבודותיה היא מפיחה חיים בחפצים ה״מתים״ שבמוזיאון

בעבודותיה היא מפיחה חיים בחפצים ה״מתים״ שבמוזיאון. מבער הקטורת הופך לאקווריום שבו גדלה צמחייה כהרף עין, קערת נדבות של דרווישים הופכת לספינה שעל שפתה המתנדנדת מחליקה רקדנית בטן, עיטורים המצוירים ביד נעלמה על קערה עתיקה נראים כסדקים וכנזילות דם, ושטיח הופך לביצה גועשת. היא מעניקה לחפצים פונקציות, אמנם מופרכות, אך מחיות. זהו הפתרון שנותן בוריס גרויס. לטענתו, המוזיאון צריך להתקיים על מנת שנוכל להכיר את העבר ולא למחזר אותו, על מנת לקדם את הרצון העז של התקופה לחדש, הרצון ״׳להיות חי׳ פירושו, למעשה, להיות חדש״. החייאת החפצים מתקשרת גם לאבחנה שעושה חוקר אמנות האסלאם אבינועם שלם. הוא טוען שבתרבות המוסלמית, היחס לחפץ הוא כמו ליצור חי, ושהמחקר האקדמי משליך על התרבות המוסלמית את התפיסה המערבית שלפיה חפצים נחשבים לדקורטיביים ושוליים, על אף חשיבותם הרבה.

Belly Boat

נבט יצחק (2013) "Belly Boat". מתוך התערוכה "אוריינט אקספרס", מוזיאון האיסלאם ירושלים. (מעבר לעבודת הווידאו על ידי לחיצה על התמונה)

בעבודה ״Divine Grace, Wealth and Long Life״ נכתבות על להב חרב באנגלית בפונט דומה לערבית, שורות של שיר שבמקורו נכתב כשיר הלל לחפץ המעניק לו תכונות אנושיות. בשיר יש שילוב מפתיע של ניגודים (כמו גם שילוב שיר פיוטי וחרב). אין כאן חלוקה דיכוטומית ברורה. שלם טוען שבמחקר האקדמי של תרבות האסלאם יש תפיסה מונוליתית ודיכוטומית מוטעית הנובעת מתפיסה מערבית.

למרות שאין התייחסות בתערוכה לנושא היהודים מארצות האסלאם, עצם העובדה שהאמנית עוסקת רבות בנושא התרבות הערבית בארץ,מכניסה את התערוכה לקטגוריה של תערוכות העוסקות בזהות מזרחית.בעבודותיה האחרות עוסקת האמנית בתרבות הערבית הפופולארית, אך גם בקונפליקט הישראלי-ערבי וגם בתרבות היהודית המזרחית. הגישה של נבט יצחק שונה: היא מתמקדת בתרבות הערבית, בשפת האם, באופן חיובי ופחות בהיעדר ובשלילה. בשונה מתערוכות כגון ״שפת-אם״ מ-2002 (המשכן לאמנות בעין חרוד, אוצרת: טל בן צבי) או ״שוורצע ווילדע חיה״ מ-2009 (גלריה זימאק, אוצר: ליאב מזרחי) או התערוכות הרבות שאצרה שולה קשת, העיסוק הוא לא רק בהצבעה על ההיעדר, על ההדרה או על ההדחקה של שפת האם ותרבותה, כי אם בתרבות עצמה כישות אוטונומית שעומדת לא רק ביחס לתרבות אחרת. נבט יצחק מזהה ומאבחנת איך פועלת השפה. מתוך השפה והחוקים שלה היא יוצרת יצירה חדשה. היצירה מבוססת על יצירה אחרת תוך פירוק והרכבה מחדש בשפה החדשה שאותה היא מאבחנת. היא מנתחת ברגישות אלמנט בתרבות הערבית ומשתמשת בו לצרכיה.

נבט יצחק וליטל לוי מייצגות דור צעיר בטוח בעצמו שבוחן את תרבותו באופן ביקורתי, אך בעל תוכן ממשי ולא שלילי. זו מחאה אפקטיבית ומשובחת יותר הנבנית מתוך התרבות ולא מההיעדר שלה

ליטל לוי מאוניברסיטת הרווארד כותבת שהשיח ה״יהודי-ערבי״ נבנה לרוב סביב מוטיב חוזר של היעדר: היעדרותם של המזרחים מההיסטוריה, מהספרות, מהשיח הציבורי. השיח מצביע על המחיקה אך מתעלם ממה שנמחק. לוי מנסה לקדם את השיח לכיוון ההיסטורי על מנת להבין את התוכן של התרבות ולא רק את ההתנגדות וההיעדר שלה. יצחק ולוי מייצגות דור צעיר בטוח בעצמו שבוחן את תרבותו באופן ביקורתי, אך בעל תוכן ממשי ולא שלילי. זו מחאה אפקטיבית ומשובחת יותר הנבנית מתוך התרבות ולא מההיעדר שלה.

הרעיונות המעניינים והחדשניים של נבט יצחק מתבטאים בעבודות אסתטיות מבחינה ויזואלית ואקוסטית, אך מצער מאוד שאין לתערוכה קטלוג, שבעזרתו היה ראוי למנף את ההזדמנות ולהזמין כותבים עכשוויים העוסקים בנושא. כך התערוכה היתה מקבלת רבדי העמקה נוספים והופכת למשמעותית יותר, לא רק נקודתית למוזיאון כי אם גם לתפיסה הכללית של תרבות האסלאם ולזהות מזרחית.

אביגיל אטינגר בן-שמחון ... אדריכלית, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות וארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית. לומדת בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל.

הוספת תגובה

הוספת תגובה