איור: שלומי גורודצקי

שייקספיר פינת יהודה הלוי

השאלה כיצד נוצר ״גיבור תרבות״ מצריכה תשובה לשאלות מקדימות: מה פתאום אנו מדברים על ״גיבורים״ בתחום התרבות? ״גיבורים״ של מי? ״גיבורים״ אל מול מי? על מה גברו/גוברים ״הגיבורים״  הללו? ומדוע זקוקים להם בכלל? ״גיבור התרבות״ הוא המצאה מובהקת של החברה הבורגנית. הדמוקרטיזציה והליברליזציה של עשיית התרבות וצריכתה, המלוות את התגבשותה המתמשכת של חברה זו, החל מהמאה ה-18 ואילך, היו כרוכות ביסודות סותרניים מעיקרם: מצד אחד, תפישתו האידיאולוגית של האדם כאינדיווידואל, כאזרח פרטי בעל זכויות, כיצור אוטונומי; מצד אחר, האינטגרציה ההולכת וגוברת שלו במערכת חברתית וכלכלית חובקת-כול, היעשותו פרט, ״איש קטן״, ״בורג״ בחברת-המונים אנונימית; מצד אחד, פתיחת ספירת התרבות ״לכל״; מצד אחר, היפרדותה האידיאולוגית המובהקת של התרבות ״הגבוהה״  מהתרבות ״הנמוכה״, אי-נגישותה ההולכת וגוברת של התרבות ״הגבוהה״ לחלקים גדולים בציבור והיווצרותה של תרבות-המונים תעשייתית, קלה לעיכול במגמתה ומסחרית בהתכוונותה.

חִילוּנָה של החברה וההיפרדות מהוודאויות המתעתעות של העידן הטרום-מודרני מניבים דווקא צינה, בדידות וניכור, כן עולה הצורך במיתוסים ״מחממי-לב״ חדשים

אותה חברה, אם כן, שייצרה את התנאים ההיסטוריים לאינדיווידואליזציה של האדם במובן של שיחרור ממשי מכבליו המסורתיים והיעשותו סובייקט מודע לעצמו, אותה חברה שהתיימרה, איפוא, לחולל את האמנציפציה של היחיד, היא גם החברה, שייצרה, מתוך אותו הגיון עצמו, את המנגנונים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים המעקרים דווקא את הפרט מהאינדיווידואליות שלו, מסרסים את האוטונומיה שלו והופכים אותו ליצור מנוכר לעצמו. ככל שהעולם המודרני נעשה רציונלי ותכליתני יותר; ככל שהולך ומוּסָר ממנו ״קסמו״, כמאמרו של הסוציולוג הגרמני מקס ובר, וככל שהולך ומסתבר כי חִילוּנָה של החברה וההיפרדות מהוודאויות המתעתעות של העידן הטרום-מודרני אינם מניבים את השיחרור התבוני והנאור המיוחל, אלא דווקא צינה, בדידות וניכור, כן עולה הצורך במיתוסים ״מחממי-לב״ חדשים, במוקדים חדשים של זהות שאבדה, כוזבת ככל שהיתה כשלעצמה. על רקע זה צומח ״גיבור התרבות״ בבחינת דמות הזדהות המגלמת את משטח הפרוייקציות של התשוקות, המאוויים והחלומות, שאינם יכולים להתממש במציאות חייהם המסויימת של המונים רבים. וככל שההוויה האישית חסרת-אונים יותר אל מול המכבש של המציאות החברתית המנוהלת, מפוקחת וממושטרת היטב באורח אידיאולוגי, כך מועצמת דמותו של ״הגיבור״, גובר כוח-משיכתו הכריזמטי ו״מתמסר״  לו הפרט בהערצה שאינה יודעת גבול. די בבחינה חטופה של המכתבים למערכת של שבועוני הפנאי והבידור, כדי לעמוד על העלבון העמוק שחשים המעריצים נוכח טיפול לא-הולם או לא-מספיק של השבועון ב״גיבורם״.

גיבור תרבות 1

יוצא, איפוא, שיותר מש״הגיבור״ מייצר את התרבות, שהוא לכאורה גיבורה, הוא עצמו מיוצר על-ידי ההמונים המעריצים אותו. ואכן, זהו התנאי להיעשותו ״גיבור תרבות״  גם מן הבחינה האחרת המכוננת אותו: ״גיבור התרבות״  תמיד מוּבנֶה על-פי האינטרסים הכלכליים של אלה המטפחים אותו באורח מוסדי; בעידן המודרני – לא כל שכן בעידן תקשורת-ההמונים מסחריותו של ״גיבור התרבות״ היא תנאי הכרחי להישרדותו. דירוגי הרייטינג יכולים להיחשב, מבחינה זו, הן לאספקלריה של חיפצון מאווייהם הלא-ממומשים של ההמונים והן כמדד לכמות האוויר שנותרה עוד בבלון האופנתי המכונה ״גיבור תרבות״.

חשוב לציין, עם זאת, ש״גיבורי התרבות״ קיימים גם בספירת התרבות ״הגבוהה״: הערצת שייקספיר, רמברנדט או בטהובן בעידן המודרני מוכרת היטב. ההיבט השונה של סוג זה של הערצה מובן-מאליו, אך דומה, כי ראוי לציין דווקא את ההיבט המשותף לשני דפוסי ההערצה: שניהם צופנים בחובם יסוד פטישיסטי מובהק, כזה הסוגד לקליפה החיצונית, ליוקרה החברתית ולערך-החליפין של העניין עצמו. ההבדל בין הערצת בטהובן ״בגלל שהיה גאון״  לבין הערצת מנחה השעשועון הטלוויזיוני ״בגלל שהוא במקום ראשון בדירוג הרייטינג״ פחות גדול מכפי שנדמה. ובמובן זה, בטהובן והמנחה הפכו זה מכבר לברי-המרה.

המאמר פורסם בספר ״חרושת הישראליות״

5

סגור לתגובות

5

סגור לתגובות