בתחילת מאי 1970 נמצאה גופתו של המשורר ניצול השואה, פאול צלאן, במי נהר הסן בפריז. ההנחה הרווחת היא שהוא התאבד בקפיצה אל המים הקרים. שני משוררים כתבו שירים על מותו – הראשון, יהודה עמיחי, כתב את השיר ככל הנראה בסמוך למותו של צלאן (השיר כלול בקובץ "ולא על מנת לזכור" שיצא לאור ב 1971) והשני, אברהם סוצקבר, כתב את השיר ב 1989. שני המשוררים משתמשים בטכניקות שיוצרות ריחוק וקירבה, לחילופין, אל מושא השיר – מותו של צלאן – ומרתק לעקוב אחר האופן בו כל אחד מהם עושה זאת. אני חושב שהאופן השונה בו כל אחד מהם יוצר את הריחוק והקירבה אל מותו של צלאן, ואל צלאן עצמו, מעיד לא רק על הבדלים בסגנון ובגישה אלא גם על ההבדל הבסיסי בין משורר שהשואה נכחה בעולמו אך הוא לא חווה אותה מכלי ראשון ובין משורר שחווה את השואה בגופו.
*
נתחיל בכותרות של השירים. אצל עמיחי כותרת השיר ("מותו של צלאן" – השיר מופיע בנספח בסוף המאמר וכן שירו של סוצקבר) מתייחסת באופן ישיר אל מושא השיר ויוצרת, לפיכך, תחושה של קירבה (אנחנו מניחים שמשורר שכותב על מותו של משורר אחר חש אל אותו משורר סוג של קירבה – חברית או פואטית). אצל סוצקבר, לעומת זאת, אין שום דבר בכותרת השיר ("פריס 1988"), שמרמז על מותו של צלאן. נהפוך הוא, דומה שנושא השיר עומד להיות העיר פריז כפי שסוצקבר חווה אותה בנקודת זמן מסויימת. מצד אחד יש כאן מהלך של הרחקה ממותו של צלאן אך מצד שני, מאחר ואנחנו יודעים שצלאן מת בפריז, בהמשך השיר הבחירה בפריז כנושא מתבררת דווקא כמהלך של יצירת קירבה (ברמה הגאוגרפית) אל מותו של צלאן. עמיחי, לעומת זאת, בוחר למקם את עצמו בלונדון בפתיחת השיר: "שמעתי כך בלונדון, אמרו, התאבד;". ככל הנראה, עמיחי באמת שהה בלונדון כשנודע לו על מותו של צלאן אבל העובדה הביוגרפית הזאת לא היתה חייבת להיכנס לשיר, עמיחי בחר להכניס אותה. האיזכור של לונדון יוצר אפקט כפול מבחינת קירבה וריחוק: הוא מרחיק את עמיחי מזירת המוות (בניגוד לסוצקבר שכאמור ממקם את עצמו בפריז) אבל גם מקרב אותו ביחס לאפשרות שהיה שומע על מותו של צלאן במקום מגוריו הקבוע, ירושלים. לונדון קרובה יותר לפריז מכל בחינה – גם גאוגרפית, גם תרבותית, גם היסטורית – וכשהוא ממקם את עצמו שם עמיחי ממקם את עצמו גם ביחס למותו של צלאן ולצלאן עצמו, לא רחוק מדי (כמו ירושלים) אבל גם לא קרוב מדי (כמו פריז).
בשורה הבאה עמיחי קושר את עצמו (תרתי משמע) לצלאן כאשר הוא כותב: "אותו החבל משך קלוֹת גם בצווארי". כלומר, החבל המטאפורי עליו צלאן תלה את עצמו משך גם בצווארו של עמיחי אבל עמיחי ממהר לסייג כאשר הוא מתאר את האופן בו החבל משך בצווארו כ"קלוֹת". כלומר, שוב יש כאן משחק בין קירבה (החבל שמושך בצוואר) ובין ריחוק – המשיכה היא משיכה קלה בלבד. בהמשך השיר עמיחי הולך ומתרחק ממותו של צלאן – הוא מסביר שצלאן מת במים – "אותם המים, המים, המים" – ובורח בעזרת המים (שהם בדרך כלל סמל לחיים) אל הדימוי "חיים כמו מות" שהוא דימוי כללי שמתייחס לכל חיים ולכל מות ולא רק למותו הספיציפי של צלאן. המהלך של עמיחי בשיר הזה מתחיל בהבטחה שהשיר ידבר על מותו של צלאן ומסתיים באמירה כללית על המות – כלומר, התנועה של השיר היא תנועה של התרחקות ממותו של צלאן כאשר לאורך השיר יש מחוות דו משמעיות של קירבה וריחוק.
אצל סוצקבר יש מהלך הפוך – הוא מתחיל בהבטחה שהשיר ידבר על פריז בשנת 1988 ומסתיים במותו של צלאן. התנועה בשיר של סוצקבר היא תנועה של התקרבות אל מותו של צלאן – מהכללי (פריז ב 1988) אל המות הפרטי של צלאן. גם אצל סוצקבר יש לאורך השיר מהלכים של קירבה וריחוק שמתבטאים בשינויים תכופים של פרספקטיבה – מעברים מהנוף החיצוני אל הנוף הנפשי הפנימי ומעברים בין הווה לעבר. השיר מתחיל בתיאור של העיר ("העיר פה הפוכה") אבל מיד עובר אל עולמו הפנימי של המשורר ("אני נהר ומגדלים"), ובהמשך של הבית הראשון סוצקבר מבהיר לנו שמה שהוא באמת צופה בו הוא לא ההווה אלא "רק גלים של זכרון". כלומר, אם כותרת השיר מבטיחה לנו תיאור של פריז ב 1988 מסתבר שהמשורר מתאר לא רק את העיר אלא גם את עולמו הפנימי ולא רק את ההווה אלא גם את זכרונותיו. אבל השורה שמסיימת את הבית הראשון שוב מחזירה את סוצקבר (ואותנו) אל פריז ואל ההווה: "שותה עדין יין ויושב בבית קפה". הבית השני מתרחק מעולמו הפנימי של סוצקבר ומהעבר וחוזר ומתקרב אל העיר ואל הווה – סוצקבר מתאר לכאורה מראות מהרחוב הפריזאי (קירות, טפטים, זוג חתולים שמגיח מתוך גומחה, דוכן ספרים של בוקיניסט). אבל על אף שלכאורה עברנו מהעולם הפנימי ומזכרונות העבר אל הווה הפריזאי, סוצקבר מקפיד לשתול מיד בתחילת הבית דימוי (הקירות כעור קלוף) שמרמז על העולם הפנימי. גם בבית הזה המבט של סוצקבר הוא מבט תזזיתי שבשונה מהבית הראשון לא זז בין הפנימי לחיצוני ובין ההווה לעבר אלא בין הקרוב לרחוק וחוזר חלילה (הוא מביט על הקירות הקרובים, מרחיק את המבט אל השמים ושוב חוזר להביט על הקרוב אליו – הבוקיניסט בדוכנו). מעניין, בהקשר של הפרספקטיבה, גם הדימוי של הענן – טבעי לדמות את הענן לזקָן (גם בגלל ציבעו וצורתו, גם בגלל שהוא קטן יותר – בהרבה – מהשמיים) אבל בדימוי של סוצקבר השמיים הם הזקן (הכחול) של הענן. כלומר, יש כאן היפוך של הפרספקטיבה הרגילה בה אנחנו מסדרים ענן למול שמיים. שתי השורות האחרונות של הבית – שמדברות על דוכן הבוקיניסט – מקרבות אותנו (אנחנו עדיין לא יודעים את זה) אל מותו של צלאן, מאחר ובפריז דוכני הבוקיניסטים נמצאים על גדות הסן. בשורה האחרונה של הבית ("חיפש שוב ספר שלשם אף פעם לא הכניס") יש שוב רמז למצב נפשי פנימי – חיפוש של משהו שאין שום סיכוי למצוא אותו. הרמז הזה מתייחס אולי למצב האכזיסטנציאלי של כל אדם באשר הוא אדם, ואולי באופן ספיציפי למצבו של ניצול השואה שאינו יכול לשוב ולמצוא את הזמן האבוד של חייו לפני השואה.
הבית האחרון חוזר שוב אל העולם הפנימי – "אדם אחר קופץ מגשר בי". מה זה אומר בדיוק? אולי שסוצקבר נזכר במישהו קופץ מגשר (כאמור, השיר נכתב 19 שנה אחרי מותו של צלאן) אבל לא סתם נזכר, הוא לא רק זוכר שצלאן קפץ כאן מהגשר לפני 19 שנה, אלא הוא ממש חווה את הקפיצה הזאת. המילים הבאות – "לאן? מתי?" יוצרות תחושה של דיסאוריינטציה, גם במקום וגם בזמן. בשורה הבאה סוצקבר יוצא אל העולם החיצוני ("שוקע מעילו") ומיד חוזר שוב אל העולם הפנימי ("אבל נותר באדוותי"). השורה השלישית חוזרת בזמן באופן ברור אל השואה דרך דימוי הרכבות, אחד הדימויים המזוהים ביותר עם השואה ("שוטרים הופכים לרכבות. נשמע כבר צלצולן") והשורה שמסיימת את השיר מגלה לנו שהאיש הקופץ למים הוא פאול צלאן. השורה האחרונה גם חוזרת בזמן 19 שנה אחורה אל רגע קפיצתו של צלאן למים ("בינתיים איש עוד לא יודע שזה פאול צלאן").
*
עמיחי, שלא חווה את השואה, ומביט עליה, לפיכך, בריחוק מסויים מבחוץ, מסוגל להתייחס באופן ישיר למותו של צלאן אבל לא מסוגל – בגלל אותו ריחוק – להרגיש באמת את המות הזה ולהזדהות איתו. הריחוק הזה מאפשר לו לכתוב את השיר על מותו של צלאן סמוך מאוד לקפיצתו למי הסן ולתת לשיר את הכותרת "מותו של צלאן". אבל בגלל אותו ריחוק, החבל מושך בצווארו רק קלוֹת ומותו של צלאן נבלע בסוף השיר באמירה כללית על המות והחיים. סוצקבר, שחווה את השואה על גופו ומביט עליה "מבפנים", לא מסוגל להתייחס באופן ישיר למותו של צלאן. לכן הוא מתחיל מרחוק – הוא כותב את השיר רק 19 שנה אחרי מותו של צלאן (ושנה אחרי הביקור שלו בפריז אליו מתייחס השיר – שהרי כותרת השיר היא "פריז 1988" והשיר נכתב רק ב 1989) – והוא לכאורה עוסק בטיול בפריז. אבל במהלך השיר – ותוך כדי המעברים החדים מהחיצוני אל הפנימי ומההווה אל העבר – סוצקבר מתקרב אל מותו של צלאן ומזדהה איתו באופן שרק מישהו "מבפנים" יכול לחוות.
*
ואולי יש כאן גם הבדל בין כתיבה בעברית לכתיבה ביידיש – אינני דובר יידיש כך שמה שאני אומר עליה כאן צריך להילקח בעירבון מוגבל, אבל דומני שיש בה, בעיקר במטבעות הלשון העסיסיים שלה, איזו הליכת סחור סחור שמסתיימת במכה מדוייקת אל חוט השערה (כמו מתאגרף שמרקד כביכול ללא מטרה ברורה סביב יריבו ופתאום מנחית עליו מכת נוק אאוט מכוונת היטב) בעוד שהעברית היא ליניארית וישירה יותר באופיה אבל אולי פחות מוכשרת להנחית את אותה מכה מדוייקת. כך או כך, עמיחי וסוצקבר, כל אחד בדרכו – בשפתו, בסגנונו – מרחיבים קמעה את התובנות שלנו על החיים ועל המות, כמו ספרנים שעוזרים לקורא בחיפוש האינסופי אחרי הספר שמעולם לא הוכנס לספריה.
*
מותו של צלאן / יהודה עמיחי
שמעתי כך בלונדון, אמרו, התאבד:
אותו החבל משך קלות גם
בצווארי.
זה לא היה חבל: הוא
מת במים.
אותם המים, המים, המים.
דמוי אחרון:
חיים כמו מות.
(אותם המים, המים, המים.)
—
מתוך "ולא על מנת לזכור", הוצאת שוקן
*
פריס 1988 / אברהם סוצקבר (תרגום מיידיש: בני מר)
העיר פה הפוכה. אני נהר, ומגדלים,
בתים – הכל הפוך בי כקרקס. ורק גלים
של זכרון עולים, ורק בהם אני צופה,
שותה עדיין יין וכותב בבית קפה.
מבין קירות קלופים כעור, טפטים בפריחה,
מגיח זוג, חתול וחתולה, מתוך גמחה.
ענן, זקנו כחל. ובדוכן הבוקיניסט
חפש שוב ספר שלשם אף פעם לא הכניס.
אדם אחר קופץ מגשר בי. לאן? מתי?
שוקע מעילו אבל נותר באדוותי.
שוטרים הופכים לרכבות. נשמע כבר צלצולן.
בינתיים איש עוד לא יודע שזה פאול צלאן
—
מתוך "חרוזים שחורים", הוצאת הקיבוץ המאוחד
קודמים 